"כשהוקמה ארבע אימהות, המטרה שנרשמה הייתה ברורה: לשכנע את מקבלי ההחלטות שיש צורך לסגת מלבנון. זה מבחינתי הושג, מרגע זה ואילך זה נגמר", כך אומרת רונית נחמיאס, ממייסדות "ארבע אמהות" ואחת הפעילות המרכזיות. שנה אחרי הנסיגה, נראה כי המשפט הזה אכן משקף את המציאות: התנועה לא מצאה לעצמה נושאים חדשים לפעול בהם, אף אחת מהפעילות לא מצאה עצמה במערכת הפוליטית ואפילו היו"ר, רחל בן דור, אינה בארץ. רשמית, ארבע אמהות עדיין רשומה כעמותה, אבל גם נושא זה בהליכי פירוק.
ארבע אמהות היו לסמל. במובן מסויים, אחראית התנועה לזירוז הנסיגה, אם לא לעצם קיומה בכלל. לדעת רבים, הביא מאבקן של האמהות לשינוי בדעת הקהל, שבלעדיו לא ניתן היה לחלום על יציאה מהבוץ הלבנוני. ברק, שהצהיר בטרם בחירתו כי יוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה, הושפע מהמאבק שהובילה התנועה בעקשנות.
מה שאיפיין את הקמתה של התנועה, מאפיין היום גם את פירוקה. הפעילות, אמהות לבנים ששירתו בלבנון, חלקם מעולם לא חזרו משם, הן נשים שהחליטו זמן קצר לאחר אסון המסוקים שדי. היתה זו התארגנות כמעט ללא התערבות פוליטיקאים. שנה אחת בלבד לאחר הנסיגה, חזרו מרבית האמהות לחיי היומיום, מרחק קילומטרים מהזירה הפוליטית.
"להאשים אותנו במה שקורה בשטחים זה שובינסטי"
"המטרה שלנו הגשימה את עצמה", אומרת נחמיאס, שבשיא המאבק כיהנה כסגנית יו"ר העמותה. לאחר הנסיגה היא שבה לקיבוץ גדות, למפעל בו היא עובדת. ניסיון להביא אותה לחיקה של הפעילות הפוליטית נדחה. "זה עניין של אופי, בפירוש אפשר היה להשתמש בפעילות של התנועה כקרש קפיצה פוליטית אבל אותי זה באמת לא מעניין".
הדרישה לפירוק באה בין היתר מחשש לניצול שמה של התנועה: "היה לה מוניטין טוב מאד". כל אחת מהן מדברת בעיקר על קשר רגשי שנוצר, חברויות שנוצרו בימי המאבק, שהיומיום לא יכול להן. "הגרעין הקשה היה ונשאר, המון קשרים נוצרו שם, והם יילכו איתנו, הם הולכים איתנו".
מי שמסרבת לשבת בבית היא אורנה שמעוני, שמסעותיה ברחבי הארץ למען הנסיגה תרמו רבות לשינוי הלך הרוח בקרב הציבור. שמעוני ממשיכה בפעילות, גם אם נעלמת יחסית מעיני הציבור. היא אימצה את משפחת אביטן, שבנה עדי נחטף בלבנון; לוקחת חלק בפורום 'מבט לאופק' שהקימו פעילות נוספות מארבע אמהות; ולוקחת חלק בפעילות של פורום ההורים השכולים. "התנועה היתה חד-פעמית", היא אומרת. "מאבק כמו שעשינו נוצר בזמן של קטסטרופה".
שמעוני זוכרת בעיקר את עצם המאבק. המסעות המתוקשרים שערכה, תוך מודעות כמעט מלאה לנוכחות התקשורת והצורך לגייסה. לעומתה, נחמיאס מתרפקת דווקא על ההתחלה, ההתגבשות הראשונה. הסירובים הראשונים, דחיית הרעיון על ידי הציבור והמסע אל ליבו של הקונצנזוס. נחמיאס: "עשינו המון דברים שנראים לי היום מטורפים, אז לא היה לי אכפת, למרוח בוץ על הפנים ולעשות הכל כדי למשוך את תשומת הלב".
לאחרונה, נשמעו טענות כי הנסיגה בלבנון עוררה את הפלסטינים וגרמה להם להאמין, כי באמצעים כמו זה שנקט החיזבאללה יצליחו להביא גם נסיגה מלאה של צה"ל בשטחים. נחמיאס דוחה את הטענות לפיהן התנועה אחראית בעקיפין ל"לבנוניזציה" של השטחים: " לא צריך בכלל לחפש מיהם האשמים למה שקורה בשטחים, אלא אולי למה אנחנו שם. אני לא מרגישה שאני צריכה להצטדק. התחושות שלי אינן שונות משל שאר חלקים בציבור. אני עשיתי את מה שראיתי לנכון. אני חושבת שזה היה טוב, לא עשינו שם כלום, לא הגנו על הישובים, הגנו על השהות שלנו שם, זה היה מעשה נבון".
- לא בוער לך בכל זאת, להקים צעקה גם לגבי מה שקורה עכשיו בשטחים?
"לי לא. הפעילות בארבע אימהות נגעה לי, היה לי בן שם. תראי, אני עברתי בארבע אימהות חוויה מעניינת ובכלל לא פשוטה. מאוד קשה אחרי זה להמשיך עוד. היו כאלו שזה בער להן בבטן, לי לא".
גם שמעוני דוחה את ההאשמות: "המוטיבציה שיש לפלסטינים היא לא בגלל שיצאנו מלבנון. זה קטנוני לא חכם ושוביניסטי להאשים אותנו".