צ'יל אאוט נסיגה

פעם נסעו ממוצב ברקן לנרקיס. היום זה מראש הנקרה לקרית שמונה. הים, אזור אסור לשייט עד לפני שנה, שוקק עתה סירות לבנות וקטנות ועל מוצב כרכום מביטים דרך גדר המערכת החדשה. הנסיגה עשתה טוב לצפון? תלוי את מי שואלים. האזרחים מאושרים, הצבא פחות, והחיזבאללה, תתפלאו, מוטרד דווקא מצניעותן של הנשים.

טימור גוקסל הוא אדם מאושר. הדובר הנצחי של כוח יוניפי"ל בדרום לבנון, הוא אחד האנשים שהנסיגה שינתה באופן אישי את חייהם. "בלבנון קרה בדיוק מה שציפינו - שקט מוחלט", הוא אומר. ושקט זה משהו שגוקסל יכול להעריך. לפני 22 שנים הוא הגיע מטורקיה לקדנציה של חצי שנה, אבל עמידה בזמנים אף פעם לא היתה הצד החזק של המזרח התיכון. מאז הוא כאן, ובשנים האלה הוא הספיק לגור בנהריה תחת מטחי קטיושות, ולנסוע לביירות המופצצת לדבר עם ערפאת. "יום אחד ירו עלי חמש פעמים: מייג'ור חדד, אש"ף וישראל, כל אחד בגזרה שלו. ואני עוד משרת בחיל השלום".

לאורך הגבול מוצבים 5,400 חיילי יוניפי"ל, עד סוף השנה מספרם ירד ל-4,500. הם באים לשישה חודשים בכל פעם, לא ממש מבינים את הסיטואציה, אבל שמחים שאפשר להוריד את הקסדות. גוקסל טוען שעוד כשארבע אימהות היו באמת רק ארבע, הוא ידע שישראל תצא מלבנון, ושיהיה כאן שקט. "יש 150 קילומטר של גבול, רק בשלושה ק"מ, חוות שבעא, יש בלאגן. לצבא קשה פסיכולוגית להודות שהוא טעה, אבל אני מרוצה מאוד מהמצב".

גם אהובה בן אהרון, מהקפיטריה בראש הנקרה, מרוצה. מה מרוצה? האשה באופוריה: "לראות את ספינות הדייגים הלבנוניות זו התגשמות חלום. השקט הזה היה כל כך נחוץ לנו". מי שמעיב על השקט, לדעת בן אהרון, הוא דווקא הצבא: "כל הזמן הם בהכנה לקראת איזו מכונית תופת שתעבור. אני לא חוששת מכלום, שיגידו שאני טומטום. הטמטום הזה עזר לי לחיות שלושים שנה עם הקטיושות. לגילה לקח הרבה פחות זמן לחשוב על פינוי".

"אחי, למה הגדר הזו בזיגזג?", צועק קצין ליד זרעית. חיילים של חיל החימוש פורסים עכשיו תלתלית סבוכה לאורך כביש המערכת. "זו גדר מעכבת, למקרה של חדירת מחבלים", הם מסבירים. לטירוני החימוש שמגיעים הנה לשבוע מהקורס בצריפין, גבול הצפון הוא בגדר שבירת שגרה.

קצת צפונה משם, בלבנון, נמצא מוצב כרכום. שלושה חודשים שירת אחי במוצב הזה בחורף שלפני הנסיגה. אני לא חושבת שלמישהו מהמשפחה שלי נשארו פרקי אצבעות מרוב נקישות על כל עץ מזדמן. היום יושבים בו אנשי חיזבאללה. "אני, אני פוצצתי את מוצב כרכום", אומר בגאווה קצין הנדסה. לשריונרים שלידו זה הקו הראשון בלבנון. "אלה שבאו הנה רק עכשיו מקנאים בנו, שהיינו בלבנון. עכשיו משעמם". רק חטיפת שלושת החיילים בהר דב מרחפת כמו צל בכל מקום. "לא היכרתי אותם אישית, היכרתי מרחוק", אומר הקצין. "גם כאן זה יכול לקרות, כל רגע".

"אנחנו היינו נגד הנסיגה, אבל אם זה המחיר של השקט – אנחנו בעד", אומר אסף, חקלאי מזרעית שגומר יום עבודה בעגבניות עם הפועלים הערבים שלו. "אנחנו מה זה מרוצים. לפני כן היינו שותלים ושומעים את ההפגזות, התאילנדים היו פוחדים, הצבא לא נתן לנו לצאת לריסוסי לילה, עכשיו הכל בסדר".

רק החיזבאללה על הגבול מפחיד. לדבריו השגשוג בצימרים ובמסעדות נתקע בחוף ולא הגיע אליהם, בגלל שאנשים פוחדים. "אנחנו ממש על הגדר, כל הזמן שומעים אותם". הפועלת הערביה שלו גרה בערב אל ערמשה. מיד לאחר הנסיגה הפכה גדר המערכת שם למקום מפגש של ערביי ישראל עם בני משפחותיהם שברחו ללבנון ב-48' – עד שצה"ל הפסיק את החגיגה. כולם הלכו לגבול, אבל היא לא. מהחיזבאללה היא מפחדת לא פחות מהיהודים. "הם יודעים שערב אל ערמשה הוא כפר של גששים שמשרתים בצבא". אבל לא רק שיתוף הפעולה עם הציונות מעצבן את החיזבאללה: "אם הם רואים מישהי עם ראש חשוף, ישר הם צועקים לה 'תשימי מטפחת'".

שער פטמה, השער שממנו יצא הטנק האחרון. אחרי הנסיגה יידו ממנו לבנונים אבנים ובקבוקי תבערה. היום הוא נראה נטוש לגמרי. אפילו קיוסק מרי המיתולוגי עזוב גם הוא. קצת למטה, בהאנגרים של אזור התעשיה, אומר המלגזן שמפחיד לעבוד שם. "אם מישהו ירצה לירות – הוא פשוט מכוון ויורה עלינו". הוא בן 29, את כל חווית הקטיושות עבר בתור ילד בקיבוץ דפנה, השקט הזה לא ממש משכנע אותו. "רגע אחד שקט ורגע אחד כבר לא. איך אומרים בחדשות – שקט מתוח".

במלון הצפון, על שם יצחק רבין, בקרית שמונה עדיין יש עשרות חיילים. השיירות לא נגמרו, הן רק החליפו יעד – להר דב, לחוות שבעא.