השבשבת

במשך שנים היה הדיון על חשיבות ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון מחוץ לתחום . למרות הביקורת על עצם נסיבות הכניסה לשכנה מצפון בשנת 82', על נחיצות רצועת הביטחון לא היה ויכוח, מימין ומשמאל. אולם במהלך בשנה שקדמה ליציאה, פחות או יותר מרגע הכרזתו הדרמטית של אהוד ברק על כך שאם ייבחר לראשות הממשלה ייצא מלבנון בתוך שנה, הלכה וגדלה קואליציית המצדדים ביציאה ונפרסה מקיר לקיר.

ח"כ יוסי שריד (מרצ), שעד היום מביע הסתייגות מהיציאה ללא הסכם, טוען כי הכל שאלה של מציאות ודעת קהל. "פוליטיקאים מעמידים פנים של מקבלי החלטות, אולם בפועל הם מקבלי החלטות קטנים מאוד", הוא אומר. "מי שקובע זו המציאות, ורק אחר כך הפוליטיקאים מעמידים פנים שהם אלו שהחליטו. המציאות היתה שהציבור לא יכל לעמוד בה וזו היתה החלטתה".

בקצה השני של הסקלה הפוליטית נמצא בני אלון (האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו), שבשאלת היציאה דווקא מתחבר לשריד. עיקר זעמו יוצא נגד אנשי ימין ששינו את דעתם.

מצד אחד, חסידי רמת הגולן, שהרגישו שבמו"מ עם סוריה לבנון מהווה קלף מיקוח, העדיפו לצאת משם באופן חד צדדי, "אנשי ימין עשו חשבון קצר ומרושע ותמכו בשמאל התבוסתני של ביילין ושותפיו", מסביר אלון. הסיבה השניה, לדעתו, היא אנשי ימין, שחשבו שכך הם יוכיחו את השקפת עולמם הנאורה – אמנם ביש"ע הם נגד נסיגה, אולם בלבנון הם בעד. "הם פשוט לא הבינו את העניין הרחב. זאת חולשת דעת לעמוד מול דעת קהל ולהפגין אהבת חבל ארץ אחד (יהודה ושומרון) מול אחר (גבול הצפון) – זה לא ימין אמיתי".

שר הבינוי והשיכון, נתן שרנסקי (ישראל בעליה), שתמך בנסיגה, מאשר את טענתו הראשונה של אלון. "הבנו שסוריה משתמשת בלבנון ככלי לחץ לגרום לנו לוותר על הגולן. היה לנו יעד אסטרטגי להפריד בין הנושא של לבנון לנושא של סוריה", הוא אומר. אולם לדבריו היה שיקול נוסף, מרכזי יותר, בהחלטה אם לסגת או לא. "קשה לעמוד במערכה ארוכת טווח כשלא ברור מתי היא תסתיים. בלבנון, כמעט כל שבוע היו נהרגים אנשים ואי אפשר היה לראות שמשהו זז, ואז, לאט לאט תמיכת העם נעלמה. במדינה דמוקרטית כמו ישראל, אי אפשר לעמוד הרבה זמן אם אין לך תמיכה מהעם".

חברו למפלגה, סגן שר הקליטה, יולי אדלשטיין, מפנה גם הוא את האצבע לעבר אזרחי ישראל המדוכדכים, "הייתי בעד יציאה מסיבה אחת – המוראל הלאומי חייב אותנו לעשות את זה. אפילו חיילים וקצינים איבדו את המטרות שבשהייה שלנו שם. לא חשוב מי אשם ומה הביא לכך".

השר דני נווה (ליכוד), שיחד עם ראש הממשלה, אריאל שרון, היה מצדד הנסיגה הבולט ביותר בימין, מסביר כי דעתו התגבשה כשהיה מזכיר הממשלה, אולם אז היה עובד מדינה ולכן לא יכול היה להביע דעה. לאחר שנבחר לכנסת הוא פרסם את דעתו ברבים. "נושא לבנון לא היה אידאולוגי כמו יש"ע, ובמחיר ששילמנו לא היה היגיון בשהייה שם. התרשמתי שאיום הקטיושות לא תלוי בשהותנו או אי שהותנו שם. היה עניין של מצב בפועל, שגרם לכל אחד לשאול שאלות. חשוב שלחבר כנסת תהיה את היכולת לשנות עמדה ולא להיות תקוע במה שחשב לפני שנים".

כל חברי הכנסת שהתראיינו לכתבה זו, בין אם תמכו ביציאה ובין אם לא, ביקרו את דרך הנסיגה של צה"ל. רובם גם טוענים כי הדבר קשור באופן ישיר לפרוץ "אינתיפאדת אל אקצא", מספר חודשים מאוחר יותר. סגן השר לביטחון פנים, גדעון עזרא (ליכוד), טוען כי עוד הרבה לפני ארגון ארבע אימהות הוא תמך ביציאה חד צדדית, ויש לו גם תיאוריה מקורית מדוע היציאה לא התרחשה מספר שנים מוקדם יותר. "חוץ מהלחץ של יישובי הצפון, מי שהיה גורם עיקרי היה יצחק מרדכי, שהיה עיקש ומרכזי בממשלת נתניהו (שר הביטחון) ולא נתן לאף אחד לדבר על כך. הוא השתיק כל קול".

על השינויים בעמדותיהם של חברי הכנסת היהודים משקיף בנחת, ולא בפליאה, חבר הכנסת אחמד טיבי (תע"ל). "זאת התנהגות ישראלית טיפוסית", הוא מסביר, "כמו שאמרו שלא ילחצו את ידו של ערפאת עד שרבין לחץ את ידו, ואז פתאום כולם בירכו על זה. מבחן התוצאה הוא מה שקובע לישראלים. זהו אופורטוניזם פוליטי לומר 'תמיד תמכנו', אבל זה בסדר שאנשים משנים את דעתם, כל עוד הם מקבלים החלטות נכונות".