שלטון הטלאי הצהוב

הלוואי ויכולתי לכתוב את השורה הנחרצת והאלמותית של שלל מביעי הדעה החכמים ממני, שורת ה"הגיע הזמן ש-". אלא שהזמן לא זה עתה הגיע, אלא הוא פה מאז ומתמיד.

מצד אחד של הזירה עומדים המתנחלים, המנסים להשיק קמפיין של ענידת טלאי כתום מתוך אסטרטגיית "אין כמו קצת קורבנו?ת אותנטית בשביל להלהיט את הרוחות ולהראות לכולם כמה אנחנו רציניים!". מן הצד השני עומדת ח"כ יולי תמיר, שמנסה לעמוד בפרץ ולמנוע שימוש פוליטי בשואה על ידי ניסוח הצעת חוק שתפקח על השימוש שנעשה בסמליה.

לכאורה, זהו מקרה פשוט של איום בשימוש בסמל שהוא סוג של טאבו, למול ניסיון למנוע את המקרה הספציפי ואת הישנותו על ידי חקיקה. ברם, כאשר בוחנים את הנימוקים של שני הצדדים, קשה לזהות את ההבדלים המשמעותיים. להפך, לשתי הפעולות אותו צידוק ממש: המתנחלים מבקשים להבהיר כי מבחינתם ומבחינתנו, הליך ההתנתקות משמעו שואה, לא פחות ולא יותר (והרי אין "יותר", שכן השואה היא הסמל שאחריו אין יותר סמלים, השואה היא השלט "זהירות, תהום אינסופית" שבקצה העולם). ומאידך, ח"כ יולי תמיר, מנסה בדון קישוטיות לאסור על שימוש בסמלים מתקופת השואה שלא לצורך לימוד והנצחה. והרי זה כאילו עומד הפספוס ההולנדי הקטן עם האצבע בסכר, אלא שאין סכר, יש רק אצבע.

אין כיום שום דרך לשלוט על סמלים בכלל ועל סמלי השואה בפרט, לא כל שכן על האופן שבו משתמשים בהם. אחרי שנים של טקסים, של יזכור, של משלחות למחנות ריכוז, אין כמעט חלקים בציבור היהודי שאינם מטפחים דימוי שואה מסוג זה או אחר, דימוי שאין כל קשר בינו ובין הטראומות הנוראיות שעברו על היהודים במלחמת העולם השנייה.

אין טעם לכעוס על המתנחלים ועל מטה המאבק שלהם. ומי שטורח להתעצבן הרי הוא כמו אותו גבר שחוזר הביתה מתוסכל מעבודתו (או ממובטלותו) ומעצבן את עצמו על משפחתו כדי שיוכל לפרוק את מטענו הרגשי. הרעיון הגרוטסקי לכאורה של שימוש בטלאי כתום כדי לסמל את עוצמת הפגיעה אינו נובט רק בשדה האופיום של הימין. כל מי שחי כאן מתבשם מריחו, מכור לתודעת הקורבנות. מה זה משנה אם הטלאי כתום או צהוב או ורוד? טלאי הוא טלאי. ובדיוק כמו החברים בקהילה החד מינית, גם המתנחלים צריכים לצאת מהארון הסימבולי שלהם, לנפנף בצידוק היחיד שהניח אותם במקום בו הם נמצאים ולהתמודד עם ההשלכות. ואין כאן שום נבואת זעם, כי אפילו השימוש הנואל בסמל הדיכוי האולטימטיבי, לא יגרום ליתר ה"עם" להתנתק מתבניות מחשבה לאומיות ולאומניות. לכן הרעיון הוא רק "לכאורה" גרוטסקי, כי גם אנחנו, הרוב הדומם, חיים את אותה תודעת קורבנות שאינה מותירה מקום לסבלו של האחר.

הקונפליקט הזה הוא רק סימפטום לאופן שבו מדינת ישראל מתנהגת עם זכר השואה, לאופן שבו היא משתמשת בו, מנצלת אותו ומתייסרת לגביו. באופן מגוחך למדי החיים בארץ מתקיימים כמעין גרסה פחות מוצלחת של "שר הטבעות", כאשר במקום העין הצהובה הצופה על הארץ התיכונה, צופה עלינו הטלאי הצהוב ושולט על גורלנו. שהרי אין אספקט אחד בחיים בטריטוריה הזו שאינו מתקיים בשל או בצל או אל מולו, ואין אספקט אחד של השואה בחיים הציבוריים שאינו נגוע בסמליות שאין לה כל קשר עם השואה כפי שהתרחשה. אנחנו לא באמת "זוכרים" את השואה (ואין הדין כמובן בניצוליה), אבל את הטראומות הפרטיות שלהם הפכנו לשלדה של כל רעיון עוועים פוסט אימפריאליסטי, פוסט קולוניאליסטי, פוסט טראומטי.

השואה, שנוכחותה יורדת עלינו מדי זמן, אם על ידי מעשי חיילינו בשטחים, אם על ידי התבטאויות של נבחרינו בכנסת, ואם על ידי פעולות מתנחלינו, אינה רק הסיבה והמסובב, היא הפלטפורמה שעליה מתפתחת התודעה האישית והקולקטיבית של העם היהודי במדינת ישראל, תודעה של קורבנות שמתוך קורבנותם נעשו ריבונים לגורלם. ועתה, אין הם מסוגלים לוותר על תודעת זו מאימת החירות. החופש מהטראומה מפחיד יותר מהטראומה עצמה. תודעת קורבנות היא אמצעי שליטה ובלעדיה נאלץ להתמודד פנים אל פנים עם השאלות החברתיות הקשות שמקיימת הטריטוריה הזו. נכון לעכשיו אין סכנה שדבר מסוג זה יקרה, אך הניסיון האחרון של המתנחלים מציב אותנו קרוב מתמיד לקרב הסופי מול שלטון הטלאי. אנחנו כבר במורדור.