עצומת הורים קוראת לסרב לשרת בשטחים

ארבעה הורים לחיילים ייסדו תנועה הקוראת לסרב לשרת בשטחים. הארבעה החתימו עד כה יותר ממאה אנשים על עצומה, שתתפרסם בימים הקרובים בתקשורת. "מעריב" מדווח הבוקר, כי המייסדים, רחל חיות מכפר יחזקאל, דובי אביגור מרקפת, נילי אושורוב מסביון ורחלי מרחב משיכון דן בתל אביב, החליטו על המהלך, לאחר שהתלבטו חודשים ארוכים כיצד להתגבר על חוסר האונים ולהפוך את שיחות הסלון העצובות לפעולה.

"מה שקורה במדינה הזאת הוא קניבליזם", אומר אביגור, אב לשני בנים ובת, "פולחן לקורבנות אדם. אי אפשר להסכים לזה ולשתוק. אני כאבא יושב בבית ורואה דברים נוראים, דברים שהילדים האלה עושים בשירות הצבאי שלהם ומבחינתי זה חילול הקודש, חילול המוסר וחוקי מדינת ישראל. אנחנו לא מדברים כאן על פוסט-ציונות", מבהיר אביגור, "אלא על דברים מחרידים שהילדים שלנו עושים שם. זה כל הסיפור. סיפור החרדה שלנו כהורים לילדים האלה ולחברים שלהם... רק הבוקר הייתי בכינוס שעסק בנושא ילדים חריגים שהחברה פולטת. ישבתי לי שם וחשבתי לעצמי כמה הכל מתחבר. יש פה השתמטות של המדינה מכל אחריות לחיים המוסריים שלה וגם לאלה של הילדים שלה, זו תקופה של הפרטה מוחלטת של המוסר, והילדים שלנו הם קורבנות התהליך ההולך ומתממש של הנרקיסיזם הזה, של ה'אני ואפסי עוד'. ועל זה אנחנו כבר לא מוכנים לשתוק".

כשהבן הגדול של נילי אושורוב, אמא לשלושה, היה צריך להתגייס, התברר פתאום שהוא לא יכול להיות קרבי בגלל פרופיל רפואי נמוך. "בעלי ואני עברנו רגע של משבר", היא מספרת לכתבת "מעריב". "מה זאת אומרת שהבן שלנו לא יהיה קרבי? זה היה כמעט עלבון. הדור שלנו, חלקו דור שני לשואה, חונך ששירות בצה"ל זה האתוס הכי קדוש שיש. הנתינה, הקרבי, זה הכי הכי. לא שאלנו אף פעם, גם אם התעוררו שאלות. עכשיו הבן השני שלי צריך להתגייס והוא מתלבט בין סיירת מטכ"ל לסיירת צנחנים, ואני מצאתי את עצמי מציעה לו 'סיירת סרבנות'. התהליך הזה, תהליך ההתעשתות שלנו כהורים מהאתוס הצה"לי, מהרעיון שהצבא זה טוב מוחלט, הוא קשה מאוד, לא פשוט, וקיים גם באופן טבעי הפחד הנורא שאם יסדקו את האתוס הזה, הכל יתפרק".

"אבא שלי", מספרת רחלי מרחב, אם לשלושה ילדים, "הוא קיבוצניק. והוא אמר לי פעם – בואי אני אגיד לך מתי יתחילו להתפיל מים במדינה הזאת. זה יקרה בצהריים של אותו בוקר שבו אנשים יפתחו את הברז ולא ייצא כלום. ככה מסובבים פה את הברז, ויוצאים ילדים. ולא נגמרו לנו בכלל הילדים. יש מספיק. וכמו שהמדינה מבזבזת את המים שלה, כך היא מבזבזת את הילדים שלה... אני זועמת נורא, כי כשהבן שלי יבוא וישאל אותי בעד מה אני נלחם, אני לא אדע מה לומר לו. מבחינתי זה פשע לשלוח את הילדים בחסות החוק ומוסכמה חברתית עמוקה לעשות דברים שרוב הציבור לא רק שלא מאמין בהם, אלא לא היה מוכן להתחלף איתם".

רחל חיות, מורה למתמטיקה בתיכון בעין-חרוד ואם לארבעה, השתתפה במלחמת ששת הימים בהגנה המרחבית בנחל עוז. "הצבא היה חלק מההגשמה, הוא היה משהו שכולם אהבו וסגדו לו. נקודת השבר שלי היתה כששוטרים שלנו ירו בוואדי ערה על אזרחי המדינה, והשכנים שלנו בכפרים הערביים ישבו ורעדו. ואני שאלתי את עצמי, האם גם הילד שלי יכול היה לירות באזרחים? ואולי מחר יירו עלי? והראש היה מבולבל נורא. אחר כך התחילו הסיכולים ופצצת הטונה ומכתב הטייסים, ומשהו שלא מוגדר לי ממש הפגיש את הכל ונוצר הזיק החשמלי שהוציא אותי החוצה. ובאותו זמן היה לי ילד בצבא, חייל גיבור, קצין בצנחנים, שגולת הכותרת שלו היתה להחזיק את מחסום קלנדיה. והילד היה בטוח שהוא מגן על ירושלים. הוא אמר לי: 'אמא, תביני, רחובות ירושלים על הראש שלנו'. הוא נאם לי את כל הנאומים חוצבי הלהבות שלו. ואני בשלי והוא בשלו'. ואני חשבתי לעצמי שאנחנו לא שולחים ילדים רעים לצבא. הם ילדים טובים שרוצים לתרום את כל מה שיש להם. אבל האחריות שלי היא להילחם, כי משם הם יוצאים מוטרפים".