בסרט "להתחתן שנית" משנת 1986, חוזרת קתלין טרנר בדרך פלא מהחיים בהווה כאם ורעיה לא מאושרת, אל השנה האחרונה בתיכון, שם היתה הנערה המקובלת ביותר. כשהיא מגישה גיליון של מבחן במתמטיקה בלי לענות על אף שאלה, דורש ממנה המורה הסבר. טרנר עונה: "במקרה ידוע לי, שבעתיד לא יהיה לי ולו הצורך הקל ביותר באלגברה. ואני אומרת את זה מניסיון".
שורה זו התחבבה מאוד על הקהל והמבקרים, מן הסתם משום שגם הם צהלו ביודעם שמעולם, אבל מעולם, לא נזקקו עוד לפתרון משוואה ריבועית לאחר שסיימו את לימודיהם. (גילוי נאות: את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי צלחתי בקושי, ואיני מסוגל כיום לעזור לבתי, תלמידת כתה ט', לפתור משוואות עם שני נעלמים. המתמטיקה המורכבת ביותר שאני מתמודד אתה כיום היא לחשב טיפ לנהג המונית).
בשבוע שעבר הוכיחה ארצות הברית, ולא בראשונה, את בורותה המתמטית. בסקר של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, הגיעה ארה"ב בתחום המתמטיקה למקום ה-28, מתוך 40 מדינות - הרבה אחרי פינלנד ודרום קוריאה, ובערך בדומה לרמתה של פורטוגל. הסקר בחן מיומנויות פשוטות, "יום יומיות", כגון הערכת שטחה של אנטרקטיקה או שטחן של עקבות בחול.
ההשפלות השנתיות האלה מייצרות כמה סוגים של תגובות. קבוצה אחת של מומחים רוטנת שהסקרים אינם הוגנים: תלמידים אמריקאים ממוצעים מושווים לבני אליטות, האמריקאים עובדים ועוסקים יותר בספורט, מדינות זרות מכתיבות סטנדרטים ארציים - ואילו אמריקה מאמינה בניהול מקומי של בתי ספר.
קבוצת מומחים אחרת מנבאת בעגמומיות שהחולשה במתמטיקה תביא לבסוף להרס הכלכלה, ומצטטת השכם והערב הערכה, שלפיה חברות עסקיות אמריקאיות מבזבזות 30 מיליון דולר בשנה על הכשרה מתקנת.
אך מולה ניצבת אסכולת קתלין טרנר, שתוהה: נו אז?
ילדים לא לומדים שירה רק כדי להיות משוררים
בכל תחומי העיסוק בחיים, מלבד אלה העלומים ביותר (כגון הוראת המתמטיקה), הצורך במתמטיקה התנוון. מאזניים אלקטרוניות יכולות להנפיק את מחירם של 1.9 ק"ג עוף מהר יותר מכל קצב. תותחנים בעיראק אינם משתמשים בסרגלי חישוב, כפי שעשו עמיתיהם במלחמת העולם השנייה. אדריכלים ורואי חשבון מצוידים כיום בגיליונות אלקטרוניים לחישוב כל דבר, מעוצמת הרוח ועד רווחים אפשריים במקלטי מס בחו"ל.
אמנם, מחשבונים, גיליונות אלקטרוניים ומכשירי אשראי תלויים באדם שיתכנת אותם. אך אם נתעלם לרגע מהגבלות הוויזה שמטילה ארה"ב, מייבאות האוניבריסטאות האמריקאיות בהצלחה רבה אלפי גאונים למתמטיקה מדי שנה. במתמטיקה, כמו בשחמט, המדינות שמייצרות את השיעור הגבוה ביותר של רבי-אמנים ביחס לאוכלוסייה - כגון הונגריה ואיסלנד - לא רק שאינן שולטות בעולם, הן אינן שולטות אפילו בעולם השחמט. מה שחשוב הוא הכוח גרידא, כפי שהראו הסובייטים בתחום השחמט. אמריקה אמנם נכשלת בסקרי הבנת המתמטיקה, אך היא מושלת בכל הקשור במספרים, בכל תחום: מרווחי תאגידים, עד מחשבי-על ועד פרסי נובל.
האם חיוני, אם כך, שתלמיד התיכון הממוצע יעביר שנים בניסיון להתאים עצמו לציר ה-x וה-y? אולי לא, אומר רוברט פארק מאוניברסיטת מרילנד, לשעבר ראש אגודת הפיסיקה האמריקאית. "כמרצה, הייתי רוצה לחשוב שיש לכך תמורה אדירה", אמר. "אך הייתי גם רוצה לדעת את האמת".
פארק חישב פעם ששליש מהאמריקאים שזכו בפרסי נובל נולדו מחוץ לאמריקה. לדבריו, מדיניות הדלת הפתוחה האמריקאית פועלת לטובת שני הצדדים: אוניברסיטאות אמריקאיות זוכות בסטודנטים בעלי מוטיבציה גבוהה והכשרה טובה, ואלה מצדם, משגשגים באווירה היצירתית יותר השוררת באמריקה, יחסית לארצות מוצאם.
רוב המומחים מציינים שקריירות במדע או במחשבים מחייבות ידע במתמטיקה, אפילו כשידע זה לא נדרש בפועל, אלא משמש מסננת, כפי שמשמשת פיסיקה של שנה א' לסטודנטים לרפואה.
אבל את הצידוק הטוב ביותר - והיחיד שלא התבסס אך ורק על הטיעון התועלתי - שמעתי מפי אחת, מיס קולינס. מיס קולינס היא המורה למתמטיקה של בתי. "אם תשאל את הבנות", אמרה, "הן יגידו שזו עוד משוכה שיש לדלג מעליה בדרך לקולג' טוב".
אבל היא סבורה אחרת. "ילדים לא לומדים שירה רק משום שבכוונתם לגדול להיות משוררים. מדובר בהרגל של המחשבה. המוח אינו חושב בצורה מופשטת, אלא אם דורשים זאת ממנו - ויש לדרוש זאת מגיל צעיר יחסית. הדיוק וההיגיון הכרוכים בלימודי המתמטיקה הם דרך טובה לאימון המוח".