מי זוכר את המן הרשע?

זוכרים?

פעם היה איש אחד, שהטיל מורא על רבים מאיתנו, ועל רבים עוד יותר בניכר.

במשך שנים הרבה, הוא היווה עבורנו דמות אלמונית למדי. אחד מרבים, שאינם ידידים, הרוחשים לנו רע, אך מהווים איום מרוחק וערטילאי – אם בכלל. ביום בהיר אחד, מבלי שהיינו מוכנים לכך, מבלי שהבנו את מניעיו עד תום, הפך האיום ממשי ומוחשי. דיון נוקב התעורר, כרגיל, סביב איום זה – האם צפינו אותו? האם נערכנו בהתאם? האזרח הקטן אינו יודע להשיב על כך עד היום: הטיעונים לכאן ולכאן בדיון זה נעלמו במערבולת הרגילה של שקרים, המונעים על ידי אמנות הפוליטיקה.

אבל הוא, הוא היה בתודעתנו מאז. פניו חקוקות בזיכרוננו, מהוות מושא לחשש ולשנאה גם יחד. לפתע גילינו, כי הוא נמנה עם הוותיקים שבבני דורו, וכי מבחינות מסוימות (פוליטיות בעיקר) עם המצליחים שבהם, וללא ספק עם האכזריים שבחבורה. סימפטיה נמצאה בנו פתאום כלפי בני עמו, סימפטיה שאותה נעדרנו בעבר.

האיש שלט ביד ברזל, משתמש ללא מיצרים בהון, בני אדם, עורמה ומשאבים טבעיים. חבורה שדומה כי אין לה מצפון, לפחות לא במובן המקובל, עמדה סביבו. שנים ארוכות הוא היה עובדה קיימת, משתנה בלתי משתנה, בנוף המקומי שלנו. האיש הצליח להיכנס למועדון המצומצם מאוד של מנהיגים שההתייחסות אליהם היא בשמותיהם הפרטיים, לאו דווקא מתוך חיבה.

בשנים מסוימות, חייב אותנו החוק לבנות את בתינו בצורה מסוימת, בעיקר בשל מעשיו. כמעט כולנו עמדנו בתורים ארוכים כדי להצטייד בכלים שנועדו להגן עלינו מפני מעשים אלה ורבים מאיתנו עמדו שם ללא אמונה גדולה באלה הכלים, או תקווה כי יסייעו בהגנתנו בשעת אמת. בעטיו, היו סיסמאות ומשמעותן שגורות בפינו. משפחותינו ומעסיקינו נאלצו להיפרד מאיתנו מעת לעת, כאשר נקראנו, בגללו, ללבוש מדים.

חיכינו, הו כמה חיכינו, למפלתו. היו שאמרו כי הוא שרדן נצחי, וכי זו לא תבוא לעולם. אחרים ציטטו פתגם ידוע במקומותיו ובמקומותינו: כל כלב בא יומו. כמכורי סי.אן.אן הקשים שהפכנו להיות, עקבנו אחר המפלה הזו, בתערובת של השתאות וגיל, יום אחר יום. הוספנו לצפות גם כאשר היה ברור, כי ההבדל בין התמונות ובין המציאות עצום, וכי הכל משקרים שם להכל. אבל הוספנו לצפות, הוספנו לחכות. ראינו את פסליו מוטחים ארצה, התוודענו לראשונה לארמונותיו הרבים ולמרתפי העינויים שלו ששכנו בסמוך. לבסוף, ראינו גם אותו מובל ממרתף טחוב ועלוב, קריקטורה של עצמו, פתטי ומוזנח. חלשי הלב שבנו כמעט ונתקפו חמלה.

ואז נעלם האיש. מהכותרות, ממחשבותינו, משידורי סי.אן.אן, מהשיח הציבורי. קראתי השבוע ידיעה באתרי החדשות, שסיפרה כיצד פגש את פרקליטו. הידיעה היתה קצרה. שמו הוזכר בה לראשונה זה זמן רב.

זוכרים?

פעם היה איש אחד, שהטיל מורא על רבים מאיתנו ועל רבים עוד יותר בניכר. כמעט ושכחנו מקיומו. נעים לפתוח סוף שבוע חורפי במחשבה, שאנו בני חורין, בריאים, מאושרים, מבלים בחיק משפחותינו ומכבדים את מזג האוויר הנפלא השורר כאן כעת בחמין ומיני תבשיל אחרים היאים לשבת של חורף, בעוד שסדאם חוסיין הפך לזיכרון רע הנעול מאחר סורג ובריח.