בחזרה אליך, מיסיס רובינסון

1. סנטר
אל תאמינו לכל מה שכתוב. אין פה מאבק בין רובינסון או דאנקן לבין אוניל. אוניל הוא הסנטר היחיד בסדרה הזו. דאנקן ורובינסון מעדיפים לשחק עם הפנים לסל. פורוורדים. לסאן אנטוניו אין שום מאסה לעצור את אוניל, אוניל יעשה את נקודות שלו.

הדיבורים על כך שאוניל בגד בעיר מולדתו (הוא נולד בסאן אנטוניו), ושהעלבונות שהוא הטיח בקבוצה וברובינסון (אוניל כתב עליהם בספרו שהם נשיים ורכים, בהתאמה), יגרמו לעצירתו - אין בהם דבר. סאן אנטוניו צריכה לדאוג ששאקיל לא יתפוצץ, את השלושים שלו הוא ישיג בכל מקרה. לשאקיל יש מוטיבציה מיוחדת: הוא לא היה מרוצה מכך שלא נבחר לשחקן היעיל של הליגה. ועוד יותר מזה הוא לא אהב לראות את דאנקן מעליו.

2. פורוורדים

המאבק יוכרע בזירה הזו. פיל ג'קסון קבע שני דברים: אוניל ישמור על רובינסון, גראנט ישמור על דאנקן. גראנט מקבל את דאנקן אחרי ששמר על ראשיד וואלאס וכריס וובר. גראנט לא עצר אותם, הוא הוריד להם את אחוזי הקליעה ואת החשק לשחק. הוא יעשה את זה גם לדאנקן.

הסדרה, אם כן, תלויה ברובינסון. רובינסון יהיה חייב להוציא את שאקיל אל מחוץ לרחבה, באמצעות קליעות מדוייקות מחצי מרחק, ואז לעבור אותו בזכות צעד ראשון מהיר יותר. הצלחה של רובינסון תוריד מההשפעה של שאקיל בתור מניפת חסימות בצבע, ותגרום לו לשחק הגנה ולהתעייף (דבר שסאבוניס ודיוואץ' מעולם לא הצליחו בו). הסדרה הזו יכולה להפוך למבחן האופי האחרון והקובע לגבי רובינסון.

גם מאליק רוז יהווה גורם חשוב. לפני שנתיים רוז, 2.01 (בגובה וברוחב), עצר את אוניל בפלייאוף, וגם קלע מבחוץ. אבל המץ-אפ היותר מעניין יהיה בין דני פרי לרוברט הורי. להורי יש כבר שלוש טבעות אליפות והוא מתגלה שוב ושוב כסופר-שחקן ברגעים שבהם מוכתרים שחקנים גדולים. דני פרי הוא 2.10 שקולע שלשות. בן אדם באנרכיה עצמית. אפשר ללכת לרטוריקות ולעשות השוואות בין שני השחקנים: האליפויות של הורי מול הבריחה של פרי לאיטליה וההיעלמות שלו בקליבלנד, אבל בואו ונהיה מעשיים:

שש דקות לסיום הרבע השני במשחק הראשון. סאן אנטוניו קולעת שמונה נקודות ברציפות ומצמצמת את הפער לשמונה. עכשיו היא חוטפת את הכדור ודאנקן מוצא את עצמו סנטימטר מהסל. הורי מוריד לו גג והלייקרס יוצאים למתפרצת, שבסיומה קולע ברייאנט סל ומקבל קליעת עונשין אחרי עבירה טפשית של פרי. בהתקפה לאחר מכן פרי מחטיא שלשה חופשית. הלייקרס יוצרים להתקפה והורי תוקע שלשה מהפינה, על הראש של דאנקן.

3. הפסקת פרסומות
אל תגידו שלא אמרנו לכם. בסוף השבוע בניו-יורק פוסט: ידיעת ענק על הסגירה הכמעט סופית בין יואינג לוושינגטון. אתמול גם נקבע בדראפט: הבחירה הראשונה היא של וושינגטון. תעקבו אחרי המהלכים של ג'ורדן.

4. גארדים
לפני שדרק אנדרסון התייסר לו בקליבלנד ובקליפרס, הוא שיחק בשביל ריק פיטינו באוניברסיטת קנטקי. אנדרסון היה כוכב קבוצת האליפות של 96', שכללה את טוני דלק, וולטר מקארתי, רון מרסר ואנטואן ווקר. רק שלקראת סיום העונה אנדרסון נפצע וגמר את העונה. למרות הכל, פיטינו החליט להלביש אותו לטורניר המכללות. בשלב חצי הגמר, אחרי שנשרקה עבירה טכנית לזכות קנטקי, העלה פיטינו את אנרדסון מהספסל. אנדרסון דייק בשתי הזריקות, וחזר לספסל עד לסיום הטורניר.

האופי של אנדרסון היה הדבר היחיד שפגם בתצוגה המופלאה של ברייאנט במשחק הראשון. אנדרסון הוא היחיד שנראה כמו מישהו שיכול לעכב את ברייאנט. אבל כבר אמרנו, המאבק הזה יוכרע בעמדת הפורוורד, וג'ואן הווארד (מי שפצע את אנדרסון) הוא פורוורד.

5. ועוד מהגזרה:
הפציעה של רון הרפר גרמה לפיל ג'קסון לסטות מהאהדה שלו למשחק עם שני גארדים גבוהים, כאלה שמנצלים את יתרון הגובה שלהם על ננסים כמו אייברי ג'ונסון וסטיב קר. רק גאון כמו ג'קסון יכול לצאת מברוך כזה ולהוציא משרוול הקסמים שלו את דרק פישר בכושר שיא. אבל על מאבק המאמנים נדבר בפעם אחרת.