בלוג גוש קטיף

יום שלישי

בחדשות מודיעים על שלושה ישובים מגוש קטיף שפנו למנהלת בבקשה לעבור כישוב שלם ולא כבודדים. הופתעתי לשמוע ידיעה זו ואף התאכזבתי - מה קרה לאנשים? זהו?! הם מרגישים שהכל אבוד? למה הם פונים למנהלת? נרגעתי כששמעתי את הידיעה הבאה בה צוטט יהונתן בשיא כמי שדוחק באנשים שרוצים לעבור כישוב שלם לפנות למנהלת בהקדם כי בעוד חצי שנה לא יוכלו לעשות מה שניתן לעשות עכשיו. הבנתי שהייתי עדה לעוד תרגיל פסיכולוגי של מנהלת ההתנתקות לו היתה שותפה התקשורת הישראלית - לדחוק בתושבים לפנות למנהלת ובכך לזרז את תוכנית ההתנתקות מרצון. אני מכירה תושבים מהישובים אלי-סיני, ניסנית ופאת שדה. בישובים אלה קיימים מטות מאבק בתוכנית ההתנתקות. משיחות שהיו לי עם תושבים הבנתי שהם אינם רוצים לעזוב את מקום מגוריהם והם חושבים שההתנתקות תוביל לנזק כלכלי וחברתי למדינת ישראל. יחד עם זאת אנשים, ולא רק משלושת הישובים המוזכרים, אומרים שאם חס וחלילה ממשלת ישראל תחליט לגרש אותם מביתם, הם רוצים להמשיך לחיות יחד. אני חושבת שאמירה כזו היא נכונה בהחלט. כשאדם נמצא בכאב גדול רצוי שיעבור זאת ביחד ולא לבד. אדם פצוע או אדם באבל יצליח להתגבר רק אם יהיה בסביבה תומכת. אין זה אומר שכל הישובים צריכים לפנות למנהלת כיוון שהממשלה החליטה על התנתקות ולא על גירוש תושבים (פינוי ישובים) ולכן אנחנו עדיין במאבק.

יום רביעי

היום נסעתי לבאר שבע לקחת חלק בתנועת ההתחברות. נפגשתי עם תושבת כפר דרום שלא הכרתי קודם, ויחד עברנו מדלת לדלת ושוחחנו עם אנשים. בהתחלה אנשים היססו ודיברנו בכניסה לבית, לאחר כחמש דקות כבר הזמינו אותנו פנימה והשיחה זרמה. בכל בית הפתיחה היתה דומה: פעם הייתי נגד (ההתנתקות) עכשיו אני בעד. פגשנו אנשים שמיואשים מהמצב ומרגישים שאין תקווה ואולי כדאי להתנתק כי אולי יהיה יותר טוב, למרות שהם בעצמם אומרים שהטרור יגבר ושימשיכו להיות פיגועים. יותר מדי פעמים שמענו את המילה "אולי". זה הזכיר לי שוב, מה לעשות, את אוסלו. שוב אנחנו צריכים לשלם מחיר כבד בשביל "אולי", כשההגיון אומר שה"אולי" הזה לא יקרה. הרגשתי שאנשים צמאים לתקווה, לאמת ולוודאות. הדבקנו מדבקות על דלתות (באישור כמובן) ושלטים על מרפסות, ופגשנו גם אנשים מלאי תקווה שנתנו לנו הרבה כוח. הגענו גם לשתי משפחות ערביות שאמרו שהן בעד ההתנתקות ובחיוכים של נימוס נפרדנו לשלום. הלוואי וכל מי שתומך בגוש קטיף ידביק סטיקר על המכונית ויתלה שלט על החלון או המרפסת. אז העם יאמר את דברו. זוהי דמוקרטיה.

יום חמישי

מרכז הליכוד בחר היום לצרף את מפלגת העבודה לקואליציה. זה מאכזב - אבל לא יותר מזה. לא ציפיתי למשהו אחר ואני גם לא חושבת שמהפוליטיקאים תבוא לנו הישועה. אנשים עשו את החישובים הכדאיים שלהם- מה יצא לי מזה - ולא את החישובים הערכיים, האידיאולוגיים (למעט מספר אנשים שעדיין נשארו נאמנים למצע הליכוד). אני עדיין חושבת שהפוליטיקאים מושפעים מדעת הקהל, ואם העם יגיד את דברו (שלטים, סטיקרים כבר הזכרתי?) זה ישפיע על ההצבעות בעתיד.

יום שישי

בצהרים יואב מקבל טלפון מעובד נפאלי שלנו. הוא אומר שהיה "בום בום" בחממות ושיואב יבוא. מסתבר שבזמן שהפועלים עבדו, נפלה פצצת מרגמה וגרמה נזק בחממה. באותו זמן נפלו גם טילי קסאם בנווה דקלים שגרמו לפציעתם של ארבעה אנשים באורח קשה ובינוני. המציאות הזו היא מטורפת ולא צריכה להיות, אבל זה מה שמחכה לצערי לתושבי הנגב, אשקלון ואשדוד אם תהיה התנתקות.

יום ראשון

אנחנו מדליקים נרות חנוכה עם הילדים. החשמל כבה והילדים נבהלים – עוד לא הסתגלו לתופעה שכיחה זו באזורינו. רוב החקלאים מחזיקים גנרטור בחצר. לנו אין, וההנאה היחידה שלנו ממכונה זו היא הרעש. כשהחשמל חוזר אנחנו הראשונים לדווח... בינתיים אנחנו מעבירים את הזמן בשירי חנוכה מלווים בריקודים משפחתיים. כשהחשמל חוזר לשמחתינו (זמן המקלחות כבר הגיע) אנחנו מארגנים את הילדים לשינה ומתיישבים לצפות בחדשות. מדווחים על פיצוץ מנהרה והרוגים ואז אנחנו מבינים מה פשר הפסקת החשמל.

יום שני

היום הגיעו אלינו חברים לביקור. האישה אף פעם לא היתה בגוש קטיף והיא חשבה שהגיע הזמן וכדאי גם להראות לילדים. ערכנו להם סיור בחממות, הילדים נסעו על הטרקטור, שתלו עציצים ואף קיבלו למזכרת חלק מתכת מטיל הקסאם שנפל בחממה (לא משהו מסוכן).

אחרי שהאורחים כבר נסעו, הדס הראתה לי חלק מתכת ואמרה לי: "אמא תראי זה קסאם". שאלתי אותה מה זה קסאם והיא אמרה לי:"לא יודעת".

תופעת המשפחות שמגיעות להכיר את הגוש היא שכיחה, והתגובות של מי שלא ראה את הגוש לפני כן, דומות. כולם חשבו שהם יגיעו למקום הומה פליטים פלסטינים כשבתוכם יבצבצו להם קרוונים בודדים. כשהם רואים חבל ארץ שלם מלא בישובים ותיקים, עצים מושרשים, וחוף ים עם דקלים הם עומדים נפעמים - זה בכלל לא מה שתיארנו, איך אפשר לעקור את כל זה?

נא להכיר - משפחת ברגר, מושב גני-טל, גוש קטיף: יואב - 30, בעל משתלה לגידול צמחי גן; שלומית - 30, מורה בהכשרתה, עובדת עם יואב במשתלה; הדס - 4, גברת קטנה, יודעת טוב-טוב מה היא רוצה, ומסתובבת כל הזמן עם חברות; איתן - 2, מתוק וכובש. אוהב לשחק בכל מכשיר שממש לא נועד למשחק. בעיקר במה שהכי יקר.

בשבועות הקרובים ננסה לשתף אתכם במה שעובר על משפחה ממוצעת שנדרשת פתאום, באמצע החיים, לנהל את שגרת חייה במצב של חוסר ודאות שהטילה עליה הממשלה אותה בחרה.