עבורי היה חנוכארד זה חג השפעת, שתקפה אותי משום שהעזתי להיות האדם היחיד בסביבה ללא חיסון. ובשפעת, כמו בשפעת הטובה של ילדותנו, חובה עלינו לראות טלוויזיה. ומה מרענן יותר מסדרת מקור חדשה? את ביקורת התוכן על "הישיבה", סדרה המתעדת / בוראת את חייהם של בני ישיבת כפר הרא"ה, אותיר לחברי המלומדים ממדור הטלוויזיה, ואתרכז במה שבלט לאוזני המודלקות, והוא העברית המקראית שבפי הצעירים חובשי הכיפה.
"אני...כאילו....מה זה... כאילו....מה זה כזה אולי נטייל יותר כאילו ביחד...." פתח הגיבור, וצרתו, שתחיה, מזהירה אותו שאל להם להתקרב יתר על המידה, "אם אנחנו כאילו בקטע של עבודת השם". בקטע של עבודת השם? ועוד בכאילו? אם סברנו שאפשר להיות בקטע של בחורים שעירים, או בקטע של ערבי קריוקי, הנה מתברר שאפשר להיות (אמנם רק בכאילו), גם בקטע של עבודת השם. שני הצעירים התחבטו בקונפליקט חשוב, קיומי, הנוגע לרגשותיהם הטמירים ביותר, אבל היו נעדרים כל כלים וורבליים כדי לנהל דיון של ממש בנושא.
לנוכח עילגות כובלת זו של צעירי הישיבה, נמלאתי תמיהה גדולה, שמקורה, כנראה, בבורותי העצומה ובריחוק שלי מעולמם של בני הישיבות, שסברתי כי הוא מלא בעיון, פלפול והעמקה בכתבים. לאחר כמה דקות, הואר הנושא באור חדש, כשסמנכ"ל הישיבה, הרב מאיר, סיפר על הלבטים המלווים אותו כאיש-חינוך ואיש-ימין, בלשון זו: "אני דיברתי ביום הזיכרון לרבין, ואני מה זה הרגשתי בעיה". מורשת רבין, היא כידוע, מה זה בעיה לרבים, אך עם זאת, מה זה הופתעתי לשמוע את כבוד הרב מתבטא באופן שובבי שכזה, ובהחלט, אם לצטט, הרגשתי בעיה.
בטקס ההשבעה נשבעו צעירי הישיבה שישמרו אמונים לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל (אף מילה, כאילו, על מדינת ישראל) אבל העברית, שפתו של העם ושפתה של תורתו נשכחה, אולי הם יותר בקטע של ארמית.
"שאיבת השומן יפהפיה!"
הערב עבר בכיף על קדירת אכיניציאה ופיצוחי פרצטמול, עד שהגיעה שעת הדמדומים האהובה עלי ועל חיות הבית, הלוא היא שעת שידורי הלילה החוזרים של הערוץ הראשון. כאן נחשפתי לשמחתי לתוכנית "דרך היופי", בהנחיית אורלי לוי. בלי להיכנס לתכנים, נספר שאם, במובן המטפורי לפחות, היה האב דויד לוי סוג של שורף צמיגים, בתו בהחלט הולכת בדרכיו והיא מתמחה היום בשריפת צלוליטיס. כמו תוכניות רבות מסוגה, הפגינה "דרך היופי" שטף של מלל מנוסח, נטול קטיעות, בטוח בעצמו ומפוסק טלוויזיונית כראוי. המנחה, עוזרותיה האמונות על כתבות הצבע, וכן אמן השיער, אמן האיפור ואמן הניתוחים הפלסטיים שבאולפן, כולם היטיבו לבטא את רגשותיהם, שאמנם הסתכמו ב"את פשוט נראית מהמם", או "זה כל כך מרגש", אך נה?גו בעוז וללא מילות קישור מיותרות. לו היתה מרים מ"הישיבה" נקלעת, שלא בטובתה, לאולפן "דרך היופי", ודאי היתה מלעלעת ומגמגמת, "כאילו, השאיבת שומן הזאתי היא מה זה כאילו יפה", אך מנחת "דרך היופי" לא עצרה לרגע לפני שחרצה בעברית גאה ובוטחת: "שאיבת השומן יפהפיה!" (כך במקור).
ולא רק המנחה והמומחים, גם האורחים הצטיינו בעברית קולחת ונעימה. בעלה ובתה של האשה שלוותה על ידי התוכנית בסדרת ניתוחים פלסטיים אינסופית, לא היססו: "איזה ניתוח של אמא הכי אהבת?" שאל האב את הילדה (כבת חמש להערכתי הזהירה), והיא ענתה לו ללא מורא: "את החזה!".
הדור השלישי לשפה
העברית, חוץ אולי מזו שבפיו של עוזי כהן, עברה לאחרונה לדור השלישי. לא הדור השלישי לשואה, וגם לא לסלולר, הדור השלישי לשפה. הדור הראשון שייך למורינו ולסופרים שהתעקשו שנלמד את שפתם, על אוצר המלים התנכ"י שלה ודקדוקה הסבוך ; על הדור השני נמנים ממציאי השפה הרזה, כותבי מדורי הרכילות, הצ'חצ'חים, בולעי המלים, וכל מי שמרד בערכי ה"עברית היפה"; הדור השלישי של העברית הוא הדור המולטי-ערוצי רב-תקשורתי פרו-פרסומי, בו כל מיקרופון שמופנה לאזרח מן השורה זוכה למונולוג שגם אם אין לו שחר או תוכן, גם אם הוא מתובל במלים גבוהות מחוץ לכל הקשר, עדין הוא שוצף וקוצף; מתחיל, ממשיך ולעתים גם נגמר בהיגיון תחבירי סביר.
כרבים מתסמיניו של העידן הנוכחי, גם תופעה זו של "פוסט-רהיטות", היא בעיקר מטעה ומתעתעת: יותר מאי פעם קשה לקבוע אם המרואיין הוא גדול בתורה או כסיל גמור, אם המגישה היא מטבוחה אהבלית או גאון ציניקני. כולם "יודעים את העבודה", עבודת התקשורת. הרופא המתראיין אחרי פיגוע, כבר שמע רופאים רבים מתראיינים לפניו ; עד הראיה גם הוא יודע איך צריך להישמע עד ראיה, וכולם, כולם יודעים את התחביר והנגינה הקלאסיים של מגיש כתבות הצבע. איש הדור השלישי רוצה לדבר, גם אם אין לו מה לומר, הוא הפנים היטב את המושג "זמן מסך", ויודע שיש למלא אותו, הוא משתמש בשמות תואר רבים, משבץ קלישאות ללא היסוס, ומקפיד להישמע כנה ואמפתי. הוא מפיק משהו שנשמע כמו רהיטות, אבל הוא חיקוי, כלי שנותר ללא מילוי. תופעת הפוסט-רהיטות היא תוצאה מובהקת של התפתחותם המסחררת של מדעי ה"איך", לעומת מדעי ה"מה", הנותרים הרחק מאחור, מגומגמים ולא מהממים בכלל.
אם בני ישיבת כפר הרא"ה התבטאו באופן שמזכיר פרודיה מהניינטיז על מוכרות בגדים בשינקין, הרי שאותן מוכרות בגדים ממש, לוקות כבר בפוסט-רהיטות. בני הישיבה פשוט תקועים עדיין בדור השני לשפה. ניתן ליחס את העיכוב הזה בהתפתחותם לצריכה נמוכה יחסית של שעות-טלוויזיה, וצריכה מוגברת שוב, יחסית לנוער חילוני באזורים אורבניים של נושאים כפוליטיקה, בעיות מוסר ושאר תחומי "מציאות יש?נה". אם לחזות את העתיד על סמך הפתיח הקצבי של "הישיבה" והנוכחות הסלבריטאית הגבוהה שהמגזר החרדי עומד להמשיך ולשגר לפריים-טיים, הרי שהפוסט-רהיטות תכה בקרוב גם את מעודכני המגזר, ולכשתתובל זו גם בפניני-עומק מדאורייתא רק נס יעזור לנו.