שיחק אותה, הרציקוביץ'

הרבה מחשבות לא נוחות יש לי על לוני הרציקוביץ' ועל הדרך בה התנהלה אצלו מכבי תל אביב בחמש השנים האחרונות. גם ההצלחה החלקית והמאוחרת של מכבי השנה לא ממש עושה לי את זה. מכבי תל אביב זה מועדון של אליפויות, דאבלים, לא של עליצות גדולה על חצאי עונות ואולי-גביע מול מכבי פתח-תקוה.

אבל אין להכחיש, ונחמד להסכים: המאבק של הרציקוביץ' נגד קומבינת הכרטיסים של ההתאחדות לכדורגל הוא מאבק ראוי לשבח. גם אם הרציקוביץ' התעורר בדיוק ברגע שהקבוצה שלו מפסידה כסף מחלוקת הכרטיסים, זה לגיטימי. וגם אם הרציקוביץ' נסוג מעט לאחור אחרי העימות החזיתי שהיה לו עם גברי לוי, זה טבעי. הרי זה בדיוק הענין, בסיס הכוח של לוי הם אותם מפגני "חסר למי שיתעסק איתי" (או כמו שלוי עצמו אמר, באותו עניין ממש: "זו טעות להילחם באישי ציבור").

משמעות המהלך של הרציקוביץ' עמוקה יותר מהדיון בשאלה למי ולמה מחלקת ההתאחדות את אלפי ההזמנות. העלאת הנושא לסדר היום הציבורי, העימות הישיר עם גברי לוי, הרעיון לערב את הכנסת, ההתערבות של התנועה למען איכות השלטון – כל אלה מעבירים מסר ברור: יש פנס שמתחיל להאיר את המרתפים האפלים של ההתאחדות.

אותם ענייני מסדרון קומבינטורים שאיש לא העמיק לחשוף, אותה יהירות, אותו ביטחון של "לי מותר הכל", כל אלה עומדים מעכשיו, פוטנציאלית לפחות, למבחן הסדר הציבורי הנאות. על עצם העובדה שהעז לחלוק, בקול ובגלוי, על אחת מאותן אמיתות יסוד של ההתאחדות, על האומץ שלו להשתמש במילים כמו "מגיפה" ו"שחיתות", מגיעות להרציקוביץ' המחמאות.

כל מה שנשאר זה רק לבקש שיום אחד יצליחו מנהלי המועדונים, גדולים וקטנים, להתחבר יחד ולגרש מההתאחדות את גברי לוי ואת מה שהוא מסמל. אם יש עתיד לכדורגל הישראלי, פה הוא מתחיל.