טור דה פראנס

אמר הבלגי: "אני לא אוהב את הצרפתים, הם חושבים שהם האבא התרבותי שלנו". אמר השווייצרי: "גם אני לא אוהב אותם. הם מתקנים לי כל הזמן את הצרפתית". אמר הספרדי: "הצרפתים האלה לא כיפים. הכל אצלם במשקל חצי טון אורניום מועשר". אמר האיטלקי: "לא נראה לי שאני צריך בכלל להסביר למה". אמר האנגלי: "לא, כאילו אני צריך להסביר למה". אמר הגרמני: "בסדר, אני זה שצריך להסביר למה". ובכן, רבותי, אנחנו לא לבד. מסתבר שגם באירופה זה די פופולרי לא לחבב את הצרפתים כלאום, או לפחות לא לחבב אותם במידה כזו, שכשמישהו אומר לך שהוא פגש אדם חדש ממוצא צרפתי, הוא יוסיף תמיד "אבל הוא דווקא בסדר".

יש הרבה סיבות לא לחבב את הצרפתים, אולם אחת מהן – מאבני הפינה לכל רושם ראשוני שמותיר אדם - היא כמעט לא מודעת: בפעם הבאה שאתם מדברים עם תושב הרפובליקה, שימו לב בבקשה לתנועות הפיסיולוגיות של השפתיים שלו. הספרדים, לדוגמא, אוהבים לפתוח את הפה כשהם מדברים. הצרפתים לעומת זאת, מכווצים את השפתיים זו לזו, תופסים שטח-פה מצומצם ככל שניתן, כאילו הם מתקמצנים על כל הברה ועיצור. עכשיו דמיינו אותם מקמטים את המצח בעוד הם מנסים לברור את המלים הנכונות, ותקבלו הבעה של מי שהרגע שם לב שהוא הוסיף מלח במקום סוכר לקפה או-לה שלו. זה לא בכוונה, אבל ככה יוצא להם - לדבר אתך זה סוג של לקלקל עם מלח את הקפה או-לה. או לפחות לזהות עפיצות יתר בבוז'ולה.

כל אחד וסיבותיו הוא, אם כי יש שני נימוקים שיש עליהם הסכמה בינלאומית: הראשון הוא שהם שחצנים. הדרך שבה יסתכלו עליך בתדהמה כי טרם עיינת בכתביו של פוקו, או שאינך מתחיל ארוחה עם שוט דובונה, והכי חמור – שהצרפתית אינה שגורה בפיך בעוד אתה מעז להזמין קפה או-לה. והאמת היא שזה מעצבן, בין השאר (ולא רק אותנו, אלא גם את כל השאר), כי יש להם על מה להיות שחצנים. אחרי הכל יש להם את סארטר ודיקארט, את איב מונטאן ואדית פיאף, את הקרואסאאא, את הקממבר, את המהפכה ואת הלובר, ויש להם את העיר היפה בעולם. יש בגט וקרפ (בכל מדינה באירופה), יש פרנץ' טוסט ופרנץ' פרייס, יש נשיקה צרפתית, יש קולנוע צרפתי, יש האוס צרפתי, הם אפילו לקחו מונדיאל אחד, יש את פסטיבל קאן, יש את הסן, יש חברות שמכתיבות טעם קהל "לואי ויטון" ו"לוריאל", ויש מטבעות לשון שחדרו כמעט לכל מרחב שיחה כמעט בכל שפה – מ"דז'ה וו" דרך "הו-לה-לה" ועד "מנאז' א טרואה".

הנימוק השני הוא שהם העם הנרגן בעולם. תמיד הם יסננו "מרד" בשל המרקם של הסופלה, או הכי חמור – כשאתה מעז להזמין בצרפתית שבורה (בפאריס!!) קפה או-לה. כאן המקום לומר שמדובר כמובן באמירה מכלילה. זה לא שאנחנו לא מודעים לחוסר הדיוק שלה ("חלק מחברי הטובים ביותר הם צרפתים"). להיפך, אנחנו מודעים לחוסר הדיוק, ואפילו נהנים ממנו. תנו להשתעשע בהכללות, במיוחד של תכונות רעות, במיוחד אם מדובר בצרפתים. ואין דרך טובה יותר "להוכיח" את אמיתותה של הכללה אלא על ידי דוגמא. מה שנקרא, מהפרט אל הכלל. פעם אחת, בעת ביקור של חברים טובים מהארץ, התקשר אלי אחד מידידי כאן והתלונן על אחר הצהריים של שעמום המחץ. בוא תצטרף אלינו אמרתי לו. אחרי חצי שעה הגיע האיש ואמר למסובים "שלום, אני ז'אןןןןן". כולם מיד הסיקו נכונה את מוצאו של האיש. השיחה זרמה לה משום מה להודו. "הייתי בהודו", אמר ז'אןןןן בסבר פנים חמורות, "אבל לא נהניתי. לא אהבתי את האנשים. ורי סטריינג' פיפל". משם המשיכה השיחה ונדדה לה לסין. "גם בסין הייתי", אמר ז'אןןן בזעף, "אבל לא נהניתי. נראה לי שהאנשים לא אהבו אותי. ורי סטריינג' פיפל". אחרי שסיים למחוק חצי מהאנושות, הלך ז'אןןן לשלום. ורי סטריינג', אמרו החברים שלי, ורי סטריינג' פיפל.

וכאן גם המקום לומר שאין משהו מפתיע בזה שכולם לא מחבבים את הצרפתים. אבל יש בזה משהו מנחם – הנה אחד הסטריאוטיפים הגדולים ביותר שאתה מכיר מתברר כאמת לאמיתה – הם באמת חרא של עם! עד כדי כך חרא של עם, שהאנדורים – על גבול ספרד וצרפת – מעדיפים במובהק להשתלב בחברה הספרדית. עד כדי כך חרא של עם שאני מכיר אדם חצי צרפתי שאמר לי "לעולם, אבל לעולם, לא אגור בצרפת". וכאן גם המקום לומר שלכל כלל יש יוצאים מהכלל (הסיבות ליוצא מהכלל שתיכף אכתוב כאן בהחלט מעידות על הכלל, אבל זה לא המקום הראוי לפרטן): יום אחד הודיע לי חבר מקומי שיש לו דייט עם צרפתיה. צרפתיה?, שאלתי. חשבתי שאתה לא אוהב צרפתים. "צרפתים אני לא אוהב", הוא אמר. "אבל צרפתיות דווקא כן".