התגלה יומן של נערה יהודיה ממרד גטו ורשה

בזמן שלהבות של אש בערו במהלך ימיו האחרונים של גטו ורשה ב-1943, צעירה יהודיה שהתחבאה מפני הנאצים ניהלה יומן אישי בו תיארה את מאבק ההישרדות בתקופה הנוראה ההיא. היומן בן שישה העמודים הוא, ככל הנראה, השריד הכתוב היחיד מתקופת המרד.

סוכנות איי.פי דיווחה, כי הדפים שנמצאו הם חלק מאסופה של מכתבים, פתקים וניירות שנאספו לאחר המלחמה בידי אדולף-אברהם ברמן, אחד מניצולי גטו וורשה וממנהיגי המרד, שעלה לישראל לאחר המלחמה. הוא תרם את אסופת הניירות שהיו ברשותו במהלך שנות ה-70 למוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות. רק לאחרונה גילו המומחים במוזיאון את חשיבות הדפים שברשותם, בזמן שעברו על הניירות שעמדו להיות מוצגים לציבור.

"הייחודיות של היומן הזה הוא בכך שהוא היחיד הידוע לנו בכל העולם, שנכתב בזמן הלחימה עצמה בגטו" אמר יוסי שביט, מנהל הארכיון במוזיאון, "כל שאר היומנים נכתבו לאחר המרד".

מרד גטו וורשה היה המרד הגדול ביותר מבין מעשי המרידה של היהודים בתקופת השואה, והוא הסמל המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. ייחודו של מרד גטו ורשה הוא בכך שכל יושביו של הגטו נטלו חלק במעשה המרד. גטו ורשה היה הגדול מבין כל הגטאות. באביב 1942 החל גירוש היהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. תוך חצי שנה ירד מספר יושבי הגטו ל-60 אלף (מתוך 350 אלף שהיו בו).

המורדים חפרו מקומות מסתור מתחת לבתים ובתוך תעלות הביוב, אגרו בהם מזון, ולמעשה הקימו גטו שלם מתחת לאדמה, שבו הסתתרו יושבי הגטו עם ילדיהם ונשיהם. תושבי הגטו הסתתרו בבונקרים במהלך המרד עצמו. הגטו החזיק מעמד כמעט חודש עד לחיסולו הטוטאלי.

כעת מתאפשרת הצצה ראשונית אל חייהם של היהודים בגטו בזמן המרד. מחברת היומן, שאינה מזדהה בשם וגורלה אינו ידוע, מתארת תשעה ימים במהלך הלחימה בגטו, בהם חיה על קערת מרק וכוס קפה ביום, בזמן שבחוץ שורפים הנאצים את הבתים. "הגטו בוער זה היום הרביעי", היא כותבת. "ניתן לראות רק ארובות עשן ושלדים שרופים של בתים. ברגע הראשון המראות מעלים בך צמרמורת נוראה".

היומן כתוב בפולנית, בכתב מסודר על נייר משבצות. שמה של הכותבת, כאמור, לא מוזכר, והיא רק מציינת רק שהיא חברה בארגון נוער יהודי – דבר המעיד שהיא הייתה בסוף שנות העשרה שלה, או תחילת שנות העשרים.

היומן מתחיל ביום השישי של המרד, 24 באפריל 1943. הכותבת חייתה עם מספר יהודים נוספים במרתף של בית, בו התחבאו מהנאצים. הנאצים הציתו את הבית מספר פעמים, והעשן שחדר למקום המחבוא הקשה מאוד על הנשימה.

בתחילה ניסו היא וחבריה לכבות את האש אך וויתרו על כך, כשהם מחליטים כנראה שהאש היא אמצעי שיעזור להם במחבואם. באחת ההצתות נשרף מחבואם של השכנים ודייריו נמלטו אל המרתף בו מסתתרת הכותבת. הדיירים החדשים שהגיעו למחבוא היו רועשים ולא הביאו עמם אוכל, והגבירו את הסכנה בחשיפת המחבוא.

בשל הצפיפות הגוברת מחברת היומן נאלצת לישון עם ילדה נוספת במיטה, וזו מתהפכת כל הלילה ואינה מאפשרת מנוחה לכותבת. הצעירה מספרת עוד ביומן, כי מדי פעם היא נאלצה לשמור על המחבוא.

שביט מציין שכיוון שזהות הכותבת לא ידועה לא ברור מה עלה בגורלה: "אנחנו לא בטוחים אם היא נהרגה. יכול להיות שהיא שוכבת לה בבית אבות בארה"ב".

כך או כך, הרשימה האחרונה ביומן, מתאריך השני במאי, היא גם הארוכה ביותר, ונראה כי הכותבת מבינה כי ההזדמנות שניתנה לה לתאר את ההרס עומדת לפני סיום. "כל מה שנשאר לנו הוא רק מקום המחבוא שלנו" היא כותבת. "מובן שהוא לא יהיה בטוח עוד זמן רב". המילים האחרונות עשויות להעיד על הבנה כי המוות קרוב: "אנו חיים את היום, את השעה, את הרגע".