חקיינים גרועים

חנוכה הוא הזדמנות מצויינת לכל מיני פנאטים שמחים-בחלקם לקחת את סיפור המכבים ולגרד ממנו שמץ של דמגוגיה מועילה. בצד הימני-דתי של המפה יש שימוש יתר במושג מתייוון, כאשר כל מי שאינו מתנהג כמוהם – מלבוש ותספורת ועד השמות שהוא נותן לילדיו – הוא הגרוע שבמתייוונים. בקוטב השמאלי-חילוני של המפה, אורי אבנרי ושלומית אלוני אוהבים לחזור על הטיעון שחבל שניצחנו את היוונים, כי יכולנו לחסוך מעצמנו את כל כאב הראש [והבטן, אם חושבים על הסופגניות] אם היינו מניפים דגל לבן ומקבלים עלינו את הבשורה היוונית.

הטיעונים הללו, לא זו בלבד שהם נגועים בדמגוגיה, הם גם ניסיון מודע להתכחש להיסטוריה. תרבות המערב אינה יוון, ואיש אינו כופה עלינו לאכול מקדונלדס, לשמוע בריטני ספירס (סליחה על האנאכרוניזם) או לצרוך את ישבנו של עופר שכטר באקזיט. אם כבר, מצבנו דומה הרבה יותר לזה של היהודים בתור הזהב בספרד: עול התרבות הזרה אינו מונח על צווארנו אלא מוצע לנו לבחירה. מצב זה לא היה קיים בימי היוונים: אנטיוכוס לא היה פלורליסט נושא בשורה. הוא לא פתח מזנון של הגשה עצמית והציע לבחור בין סופלאקי לבין קניידעלך. מי שלא כפף את ראשו בפני ההגמוניה היוונית – פשוט חוסל (מכאן ששולמית אלוני ואורי אבנרי דווקא בעד הכיבוש, ובלבד שלא יהיו אלו יהודים).

גם הימין הדתי וגם השמאל החילוני, בגלל האינטרס הפוליטי הצר וחוסר היכולת להביט לעצמם, ולהיסטוריה, בעיניים, הופכים את יהודה המכבי לאיש מחתרת בת עין ואת אנטיוכוס לנספח תרבות של מדינה נאורה. בעוד שהאמת היא שאנטיוכוס היה כובש אכזר, שלא הביא איתו את סוקראטס ואפלטון, אלא את החרב. ואילו יהודה המכבי כלל לא שש אלי קרב. המכבים לא רצו להסתגר בגטו, אלא דרשו לשמור על חירותם וזהותם. יש להניח כי לולא הכפייה, יהודה המכבי היה מאמץ בשמחה חלק מן האפשרויות שהציעה התרבות היוונית. הוא היה ממשיך להניח תפילין, ואולי אפילו לשלוח את ילדיו לבית ספר דתי [בצחוק, בצחוק!] אבל בערב, יתכן שהיה מעדיף ללכת לתיאטרון, במקום לעוד ניחום אבלים.

אולם משמיצי המכבים נוטים לשכוח כי התקוממות המכבים ונצחונם המזהיר תרמו לעיצוב תרבות המערב במיטבה. ללא התרומה היהודית – רווחה סוציאלית, יום מנוחה שבועי לעובד שכיר, חסד כנורמה שלטונית, זכויות לגרים, לאלמנות ולגרושות, ועוד – תרבות המערב של היום היתה דומה יותר לספארטה.

אז מי בעצם היו המתייוונים? האם כל אדם שמעדיף תרבות מיובאת הוא מתייוון? האם יהודי-ישראלי אותנטי חייב להיות סגור ואטום כלפי העולם והשפעותיו?! השאלה הזו רלוונטית לגבי ישראלים שמרגישים יותר קירבה לתרבות המערב מאשר לתרבות היהודית והישראלית. נדמה לי שברוב המקרים מדובר בדחייה – מובנת לגמרי מבחינתי – של האין-תרבות הישראלית. דחיית המישמאש האפוי למחצה שמוגש לנו לעתים תחת הכותרת "תרבות". אולם זאת איננה כל התמונה כולה.

כל מי שהכינוי "מתייוון" מעליב אותו, כנראה שהוא לא לגמרי מתייוון. כך או כך, כדאי לו לשאול את עצמו למה הוא בוחר להעדיף תרבות אחרת על פני תרבותו? האם משום שלאחר שבדק וחקר, מצא כי בארון הספרים של האחר הוא יכול לפרוח יותר?! או שהוא פשוט רוצה להצטרף לחזקים; לשולטים; לעדר. מי ששועט עם העדר [קדימה?!] הוא המתייוון של פעם. הוא לעולם לא יתרום דבר לתרבות אלא רק ייקח ממנה. מי שלא מאמין בערך התרבות ממנה הוא בא, יתקשה מאוד ליצור משהו בעצמו. ברוב המקרים הוא לא יהיה יותר מאשר חקיין גרוע.

אני רוצה להאמין שזהו המתייוון שקדמונינו תיעבו. לא סקרן, אלא חקיין. לא אדם פתוח לעולם אלא מסתגר מפני עצמו. גם היום, חלק האנשים שמגדירים את עצמם פתוחים לתרבות המערב, בסך הכל מסתגרים מפני עצמם. הנטייה הדמגוגית לכנות חצי מעם ישראל בשם מתייוונים היא היסחפות פרועה. הטענה שאין עוד בינינו מתייוונים, היא היתממות גרועה לא פחות.