להתייוון או להתנוון?

אני לא בטוחה שאני מבינה את המונח "תרבות זרה", או "תרבות אחרת". כל מה שאנושי, אינו זר לי. אני אפילו לא מבינה בדיוק מה נתבקשתי לכתוב כאן בזכותה של הפתיחות לתרבות אחרת, בזכות הפלורליזם התרבותי, בזכות ההפרייה הבין-תרבותית, בזכות המובן מאליו. טוב, הבנתי. פנו אליי כי אני כותבת את שיריי באנגלית (שפה זרה? למי? איפה?).

פטריוטיות וקנאות תרבותית מפחידות אותי. הן תמיד מולידה גם קנאות מוסרנית וצדקנות הפוכה לה, שמתבטאות בדרך כלל בניסיונות מעושים "לגשר" בין תרבויות, והשטחה תרבותית נטולת ניצוץ. אני לא שייכת לאלה ולא לאלה. גם דחיית האחר וגם ההתרפסות בפניו, שניהם חשודים בעיניי בחוסר ביטחון עמוק בזהות-התרבותית-העצמית, הגובל בשנאה עצמית ומתבטא בסוג של ישימון עגמומי. קנאות תרבותית מסתגרת, זו הדוחה מקרבה כל דבר שהוא אחר, מזוהה בהכרח עם אזורים חברתיים חשוכים עד מוות. קנאות תרבותית, סופה שתירצח את עצמה מבפנים, תוך גרימת נזקים גדולים לסביבה. אי אפשר להיות אור לגויים, בלי לאפשר לגויים להיות אור בעצמם. הקנאות התרבותית מכבה את האור של אותה תרבות העומלת לאטום את עצמה מפני כל השפעה, בכל מחיר. העולם עובר, והיא נשארת ומתנוונת, אישיותית, חברתית, פוליטית, דתית ואמנותית. אני מעדיפה להתייוון מאשר להתנוון.

אבל מעבר לכל אלה, כל הדיון נראה לי קצת תלוש מהקשרו המציאותי. אנחנו מתקשרים לייב עם כל העולם, כל הזמן, בסביבות תרבותיות משתנות, במולטי-שפות. מפיקים טראקים און-ליין בין טנסי, גלזגו וירושלים. מדונה לומדת קבלה והקבלה לומדת את מדונה. ולא ביד אף אחד להתיר או לאסור את הזליגה התרבותית. באמת שלא צריך כל כך לפחד ממנה. השערים ייפתחו, והחושים ייאלצו להתחדד כדי לעמוד בפרץ, ולזכך את הזהות התרבותית האישית, האמיתית, והמרתקת ביותר מתוך כל השפע המתפרץ הזה. או.קי. אז אני לא רק מתייוונת, אני גם אופטימית.

אני לא יכולה להגדיר את הזהות התרבותית שלי. בטח לא בשעת לילה מאוחרת כזאת. כל מה שאומר עליה יהיה כה חלקי ועל כן, במידה, גם שקרי. או לפחות מתעתע. זה שאני כותבת שירים באנגלית לא מוחק שורות אלתרמניות שוקקות במעבה אישיותי. שמרי נפשך, שיער ראשך, קורע אותי כמו mercy, mercy me של מארווין גאיי. גדלתי על דילן, מארווין גאיי, קרול קינג, סטיבי וונדר, קאט סטיבנס, אייזיק הייס, להקת "אמריקה", Bread ושלום חנוך. הם ליבו את התשוקות הכי עמוקות שלי, ואיתם הרגשתי את האדמה זזה ואת השמים נופלים. כנערה מתבגרת, אכלתי את ניטשה, קפקא, פינחס שדה, המשוררת רחל, פרוייד ואלכסנדר פן בשלוק אחד מאותה דייסה. הייתי ילדת סינמטקים בדיוק כמו החולמים ב"החולמים" של ברטולוצ'י, אהבתי אותם סרטים, כמעט באותם שנים, בירושלים. ראיתי סדרות אמריקאיות בטלוויזיה, בריידי באנץ', וסטרסקי והאץ'. אה, וגם חיים יבין. והשירים שלי? "אם הייתי יודע מאיפה הם באים", כתב ליאונרד כהן, "הייתי הולך לשם יותר".

והלילה שורות של בוקובסקי מתערבבות לי ביין ספרדי על רקע רדיו-הד, בבאר של יאנקי, שנמצא בסימטת בית הכנסת האיטלקי, ליד ה- Blue Hall בירושלים. סגרתי שם את הלילה אחרי חזרה עם הנגנים שלי על שירים של ג'ניס ג'ופלין. הזעתי את הצרחות שלה, שהתמרחו על המבטא הדרומי שלה. כל פעם כשאני שרה את Me & Bobby McGee, המתופף ואני מדמיינים את עצמנו בדרכים, במרחבים דרומיים משלנו, נוסעים להקליט ב"אולפני סוף העולם" בבאר שבע גירסה עברית לשיר של לאונרד כהן, ומרגישים כמו אטלנטה.