בלוג גוש קטיף

שבועיים עמוסים עברו על כוחותינו. אני מוצאת את עצמי ביום-יום חושבת מה לכתוב לבלוג ומנסחת בראש, אבל לא מוצאת את הזמן. בדקה ה-90 אני מתיישבת ברגע של מנוחה והכל נשפך החוצה.
אז מה היה לנו?

חרם על תנובה שאף אחד כבר לא זוכר. הכל התנהל עפ"י חוקי המשחק: הוא (מנכ"ל תנובה) אמר, הם (מועצת יש"ע) החרימו. הוא הסביר שדבריו לא הובנו כראוי, הם סלחו וחזל"ש- חזרה לשגרה. ביטוי השגור בפי תושבי גוש-קטיף, שיוצאים מהשגרה וחוזרים אליה לעיתים קרובות כל פעם שנופל פצמ"ר/קאסם.

בתור אחת שנמצאת בצד המוחרם בדרך כלל, בזכות היותי "מתנחלת", אני לא אוהבת חרמות למיניהם. מותר לאנשים במדינה הזו לחשוב אחרת ומותר לנו לכבד מחשבות אלו גם אם הם מעצבנות ומרגיזות. כן, אני יודעת שזה חד-סיטרי. אנחנו - הימין - תמיד צריכים להבין, להקשיב והשמאל לא. ותמיד יש לו גם סיבות טובות כמו הם הורסים את השלום, מסיתים, קיצונים וכדו'. מה לעשות- הטובים נדפקים. מישהו צריך לתת דוגמא אישית...

יום רביעי 1/12

אני נוסעת לרופא שיניים. באחת משיני הבינה שלי הוקם מאחז לא חוקי של מזיקים. לצורך כך הצטיידתי במומחים- רופא השיניים - שהחליטו על סתימת המאחז. תוך כדי טיפול, הסתבר שהחבר'ה נאחזו היטב בקרקע וצריך לטפל בהם טוב טוב, ומומלץ לעקור אותם מן השורש. בלב כואב התקבלה החלטה על עקירה. הכאב היה כבד מנשוא, השן, כמו בעלת הבית שלה, התחברה היטב לשורשים (4 במספר) וסירבה להתנתק מהם. הרופאה, ככל הנראה יסמ"ניקית בעברה שנתקלה כבר במתנחלים עקשנים במיוחד, לא גילתה אמפתיה ורחמים והחליטה לטפל בשן הסרבנית בכל האמצעים העומדים לרשותה. בזמן כתיבת שורות אלה, אני עדיין סובלת מתוצאות העקירה וכולי תקווה שזו העקירה האחרונה שאאלץ לעבור בחיי.

יום חמישי 2/12

עבודה קשה הזכרתי? אז השבוע האחרון היה עמוס לעייפה. יחד עם אלפי פעילים מרחבי הארץ - מתכוננים למבצע התחברות "פנים אל פנים", בו אנחנו נעבור מבית לבית בערים השונות בארץ. המבצע מתחיל בימים אלה בערים באר שבע, פתח תקווה, ירושלים וטבריה וימשיך בע"ה לשאר הערים. הרעיון הוא להיפגש פנים אל פנים עם הציבור הרחב: לתת מידע נכון, לדבר על ערכים וזהות לאומית, כדי ליצור אוירה של התנגדות עממית לתוכנית ההתנתקות בקרב הציבור. החלום שלי לראות את רוב מרפסות הבתים מקושטות בשלטים של התחברות לגוש-קטיף. אני מאמינה (או לפחות רוצה להאמין), שאם נצליח ליצור התנגדות שכזאת, אפילו רה"מ לא יוכל לצפצף עליה.

בערב אני נוסעת לכנס של נוער הגוש בנווה דקלים, כדי לדבר איתם בתור רכזת מטות ישובים. יש לנו נוער נפלא ואנחנו המבוגרים שואבים מהם כוח נפשי להתמודד עם המצב הנוכחי. לערכיות והחוסן שהם מקרינים יש עוצמה גדולה וחשוב לי לעבוד איתם נכון, בשיתוף ולא תוך ניצול. הנוער שלנו ניצב בפני מצבים לא פשוטים, במקביל ללימודים לבגרויות, בשעת הישרדות ומלחמה על הבית. אני מספרת להם על עצמי לפני עשר שנים בזמן הסכמי אוסלו. אני זוכרת את הנסיעה להפגנות כשהורי נשארו בבית ואת הטענה שלי: מה תגידו אם ההסכמים הללו יעברו ולא עשיתם כלום כדי למנוע אותם? זה כנראה הזיז משהו, כי אח"כ בכל הפגנה עמדתי עם אבא שלי מחזיקים שלט ענקי ביד. זה לא עזר אבל לפחות אני יודעת שניסיתי למנוע את האסון שאנחנו נמצאים בו עכשיו.

שבת 4/12

מזל שיש את שבת. אין טלפונים, אין פגישות ואין כנסים. סוף, סוף, יש זמן נטו להיות עם המשפחה. אבל השקט הוא יחסי - השבת התארחו בגני-טל אורחים שבאו לשבת חתן, קבוצה של בנות מאוסטרליה, וקבוצה של בנים מישיבת סוסיא.

ראשון 5/12

השעה 6:30. אני קופצת מהמיטה לקול בום חזק וקרוב מאוד. נפל לנו טיל קאסם ליד הבית. הילדים שיושבים מול "הופ" והתרגלו כנראה לבומים שנשמעים פה ושם מגיבים באדישות. הדס שואלת: "אמא מה זה הרעש הזה"? ואנחנו ההורים חרדים לדעת מה קרה אבל לא מעיזים לצאת החוצה. שוב נס ושוב לא פגע בבית. קרוב לחמשת אלפים נסים כאלה כבר היו, אבל לצערנו היו גם נפגעים. בשבוע שעבר נפלה פצצת מרגמה בבית הספר בעצמונה, על יד מבנה לא מוגן (מוגן - כלומר בעל תקרת בטון), בו שהו מספר בנות. המורה שלהן צעקה להן לרוץ למרחב מוגן ואז נפלה עוד מרגמה. בנס לא היו נפגעים, אבל התמונה יכלה להיות שונה ואז גם היתה תגובה של צה"ל. מאז ההורים לילדים במוסדות החינוך - אולפנה, גנים ובתי-ספר יסודיים - החליטו לקחת כל יום את ילדיהם לאוגדה למשך שעה אחת. אין לנו שום תלונות כלפי חיילים שעושים תפקידם נאמנה, אלא רק הערכה רבה. אבל אנחנו רוצים ללחוץ על המפקדים כדי שהם יעבירו את המסר למקבלי ההחלטות כדי שילדינו יוכלו ללכת בשלווה אל הגן.

בחדשות מדווחים על שחרורו של עזאם עזאם. האמת - חדשות טובות. בלי קשר לאיש שבאמת שמחתי על שחרורו (שמבחינתי היה צריך להיות לפני שמונה שנים), תמהתי על נדיבותו של מובארק ועל היחסים הטובים שבין רגע החלו לשרור בינו לבין שרון. מעניין איך פתאום הגיע העיתוי המושלם לשחרורו של עזאם. בלי לחצים, בלי משא ומתן. אופס, נזכרתי, רה"מ לחוץ. יש בחירות במרכז הליכוד להכנסת מפלגת העבודה והוא חייב ליצור אווירה של אופוריה בציבור ובקרב בוחריו, כאילו הכל טוב והיחסים עם מצרים מצויינים. צר לי, אך אני יודעת שבעוד שבוע-שבועיים נגלה שהכל נשאר אותו הדבר. אז מזל שהבן-אדם סוף סוף שוחרר וחזר לביתו (כדאי ללמוד ממנו קצת על אהבת הארץ והמולדת), אבל חבל שהוא היה צריך לחכות שמונה שנים בשביל שלרה"מ באמת יהיה חשוב ללחוץ על מובארק.

יום שני 6/12

היום תושבי גני-טל נסעו לב"ש למבצע "פנים אל פנים". לא יכולתי לנסוע בגלל מסיבת חנוכה שהיתה להדס בגן. התגובות של החוזרים מן המבצע היו נלהבות. קיבלו אותם יפה, או לפחות לא גירשו אותם, והם הצליחו לתלות לא מעט שלטים במרפסות. אני מתכננת לנסוע כבר השבוע הקרוב ומקווה להצליח כמו חברי. אולי אני קרובה להגשמת חלום..