פעם גנבתי עותק של הספר "צינורות" מאת אתגר קרת ממישהו בצבא. לא סתם עותק, אלא עותק שהוא קיבל מהחברה שלו, וכלל הקדשה רומנטית. הפרטים המלאים לא חשובים, בעיקרון הוא השאיל לי את הספר ואז עברתי יחידה ולא ראיתי אותו יותר. אחרי שנתיים הבחור התקשר אלי לבקש את הספר בחזרה. הבטחתי לו שאני אשלח לו אותו בדואר, אבל לא עשיתי את זה עד היום. אף פעם לא חיבבתי אותו. מרושע מצידי, נכון?
הסיפור הקטן שלי לא הרשים את אתגר קרת (37). טוב, מה זה כבר לגנוב ספר בשביל בן אדם שפעם היה מוכן לדרוס אישה זקנה בשביל לזכות בעוד כמה נקודות ניסיון? אני מתאר לעצמי שהרבה גבות מתרוממות עכשיו. מה פתאום שסופר ידוע, שפרסם כבר כמה ספרים מצליחים, שכתב תסריטים לסרטים ולסדרות טלוויזיה ידועות (כמו "החמישייה הקאמרית" ) ינסה לדרוס זקנות? ומה זה לעזאזל נקודות ניסיון? בשביל לברר את כל זה נפגשתי איתו בבית קפה ברחוב דיזינגוף.
אתגר, סיפרו לי שלפני שנים ניסית לדרוס זקנה בטענה שזה מביא עוד נקודות ניסיון.
(נקודות ניסיון זה מושג של משחקי מחשב ומשחקי תפקידים, כמו מבוכים ודרקונים. ככל שהדמות צוברת יותר נקודות ניסיון היא עולה בדרגות)
קרת: "זה לא מדויק. אני לא הייתי הנהג, נסענו כמה חברים באוטו והנהג לא עצר ב'עצור' וכמעט נכנס ברכב אחר. הנהג השני יצא כועס וצעק על החבר שלי שיש לו שני ילדים קטנים באוטו ושהיינו יכולים להרוג אותם. אז אני אמרתי שילדים קטנים זה עוד נקודות ניסיון".
מתי בפעם האחרונה שיחת מבוכים ודרקונים?
"לא השתתפתי במשחקי תפקידים כבר חמש עשרה שנה. יש תקופות בחיים שיש משהו שהוא נכון לתקופה הזו, ואחר כך בתקופות אחרות זה כבר לא מתאים. אז זה היה מצחיק".
(אביב גפן עובר ליד בית הקפה ואומר היי. הם מכירים, אחותו שירה היא זוגתו של קרת)
שמעתי שאתה מלמד בתכנית החדשה לכתיבה יוצרת.
"לא, אני לא מלמד שם".
אין לך שום קשר אליה?
"לא, בכלל לא. אני מלמד בחוג לקולנוע".
ואיזה קורס אתה מעביר שם?
"לקורס הזה קוראים 'סיפור המעשה', שזה לא שם שאני המצאתי. אם יש לך איזה רעיון שאתה רוצה להתחיל לכתוב ממנו, סיפור או תסריט, אז הקורס מלמד איך לכתוב את זה, ליצור עלילה משתנה, משהו שיש בו התחלה אמצע וסוף".
זו בעצם תסריטאות.
"זו תסריטאות, אבל זה גם רלוונטי לכתיבת פרוזה. לימדתי את הקורס הזה גם בארה"ב וגם בגרמניה, כקורס של כתיבה יוצרת".
איפה לימדת שם?
"בגרמניה לימדתי באוניברסיטה החופשית, שזו האוניברסיטה של מערב ברלין. בארה"ב לימדתי השנה באוניברסיטת ווסביאן, וגם הייתי סופר אורח של אוניברסיטת איווה, שזו אוניברסיטה שהתחילה את התחום הזה של כתיבה יוצרת, היא מהמובילות בתחום. גרתי שם לפני כמה חודשים. אמרו לי שהילרי קלינטון למדה שם, אז אמרתי שבתיכון שלי למדה לימור לבנת אבל זה לא הרשים אותם".
איך הסטודנטים בחו"ל בהשוואה לארץ?
"בהתחלה, כשהתחלתי ללמד בחו"ל, מה זה התבאסתי. כל התלמידים היו מתעקשים לקרוא לי 'מר קרת' או 'פרופסור קרת'. הם לא הסכימו לקרוא לי בשם הפרטי שלי. בהתחלה זה היה הפריע לי, הם היו נורא רשמיים. הייתי אומר להם - תקראו לי אתגר, והם היו אומרים - 'בסדר מר קרת'. אבל אני אגיד לך את האמת, גיליתי איזה משהו, שכאילו איפה שהסטודנטים הזרים הם חלשים זה איפה שהם חזקים. באופן גורף וכוללני, הסטודנט הממוצע שלימדתי באירופה או בארה"ב, יש לו פחות דמיון והוא פחות מקורי מהסטודנט שאני מלמד בתל אביב. אבל באופן עקבי, ההפרש בין העבודות שהוא מגיש בתחילת הקורס לעבודות שהוא מגיש בסוף הקורס הוא מאוד משמעותי. הוא משתפר הרבה יותר מהסטודנט שאני מלמד בתל אביב. אני לא אוהב דיסטנס, אבל אני מרגיש שיש איזה משהו, סוג מסוים של אינטרקציה שקיימת עם סטודנטים בחו"ל, שהתחושה הכי חזקה שאתה מקבל מהם זה שהם באים והם אומרים: יש לנו הזדמנות".
הזדמנות למה?
"הדיספוזיציה הבסיסית שם היא שאני עכשיו באוניברסיטה, ויש מצב שמרצה נכנס לכיתה ועוד שעה וחצי אני אצא יותר חכם. אז אני אתרכז נורא נורא, ואנסה להבין, וגם אם המרצה נראה לי אהבל, אני בכל זאת אנסה. ואם הוא יגיד לי איזה משהו לעשות בבית, אפילו אם זה נראה לי טיפשי, אני אעשה אותו, כי אולי יהיה מצב שאני פתאום אדע יותר. אני יכול להגיד לך שאני בתור סטודנט לא הייתי כזה. בתור סטודנט לרוב המצב הבסיסי היה שהייתי נכנס לכיתה ואומר לעצמי שרוב הסיכויים שיבוא בן אדם שישעמם אותי נורא, ואני צריך להבין מה בערך צריך לעשות בשביל לעבור את הקורס, ושאני לא חייב לקרוא מה שהבן אדם הזה אומר רק בגלל שלו יש דוקטורט ולי לא. זו הייתה הגישה שלי. אני חייב להגיד שעם הזמן, במבחן התוצאה, הבנתי שיש משהו בגישה האחרת שהוא פשוט עובד. אתה רואה אנשים שבאמת הרבה פעמים מפיקים מהקורס מאה עשרים אחוז. המחיר של זה הוא שהם לרוב יורמים וחיוורים והולכים לישון נורא מוקדם. אבל תכל'ס אתה רואה איך על ידי ריכוז, ועבודה קשה, והרבה רצון - אתה יכול להתקדם בתחומים שהם יצירתיים ושלכאורה אין בהם במה להתקדם".
איפה מתבטאת שבירת הדיסטנס עם התלמידים שלך אצלנו?
"סטודנטים מעירים לי על הגילוח, הם אומרים שאני לא יודע להתגלח".
גם עכשיו אתה לא מגולח!
"לא לא, גם כשאני מתגלח תמיד נשאר לי כאן (מצביע על הצוואר). תלמיד הצביע אצלי בכיתה ואמר לי - 'כשאתה מתגלח נשאר לך כאן'. עכשיו, בסך הכל זו עצה טובה לחיים, והוא אמר את זה הכי בחיבה ואני שמחתי שהוא אמר את זה. אבל אני יודע שאין מצב שאני באמריקה או בגרמניה אלמד ומישהו יגיד לי את זה".
בגרמניה אתה מעז לבוא לכיתה עם פץ' לא מגולח?
"זה שאני בא עם פץ' לא מגולח, יש לי על זה פטור צבאי, אני פשוט לא יודע להתגלח טוב. אני אף פעם בחיים שלי לא הייתי מגולח טוב. עכשיו, מצד אחד אני נורא אוהב את זה שאומרים לי את זה כאן, ושבא תלמיד ושם לי יד על הכתף ואומר לי מה העניינים ומה שלומך. אבל מצד שני, עם הזמן למדתי להכיר ביתרונות של מה שקורה כשזה לא ככה. כי כשתלמיד שם לך יד על הכתף, אז אחרי זה הוא גם בא ואומר - 'אחי, אני מה זה רציתי להכין את העבודה אבל אתה יודע, חברה שלי מה זה דפקה לי ברז'. אני מלמד כבר עשר שנים, ויחסית לשנים הראשונות, היום אני יותר מניאק ממה שהייתי. פעם זה לא היה ככה. מקסימום הייתי אומר לתלמידים - 'תשמעו, אם אתם לא עושים תרגילים זה לא משנה לי, כי זה בסך הכל לטובתכם', והם היו אומרים - 'יאללה בסדר, לטובתנו, אבל לא בא לנו'. היום אני יכול לנזוף בתלמיד בכיתה, להגיד לתלמיד שאם הוא לא מגיש את התרגיל אז אני מוריד לו את הציון. זה לא שקל לי לעשות את זה. כל החיים שלי מורים צעקו עליי, ולא בא לי להיות מורה שצועק על אנשים אחרים. אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לטובת התלמידים".
חוסך שבטו שונא בנו.
"זה באמת ככה. ואני חייב להגיד שבארץ הייתי במצבים מול תלמידים שהם לא הבינו שזה שאני דורש מהם דברים זה לטובתם. הם חשבו שזה שאני דורש מהם דברים זה כי באתי עצבני מהבית".
איך זה להיות סופר בתור עבודה?
"הכתיבה בשבילי היא תחביב. זה משהו שאתה עושה אותו בשביל לברוח מהחיים. זה לא משהו שאני עושה כי אני צריך. באופי שלי אני יותר היפראקטיבי מחרוץ. אני אוהב שיש הרבה אנרגיות, וחושב הרבה, ואוהב לעשות דברים. אני גם בן אדם שמתקשה להיות בהווה. אשתי יכולה לשבת במרפסת ויש עץ פרי, אז היא מריחה את הריח שלו ומסתכלת על איך הערב יורד לאט לאט. אני יושב שם, וישר אני חושב על מאתיים דברים שאני צריך לעשות או יכול לעשות או שכדאי שאני אעשה. אני בן אדם שמאוד מתקשה לחוות את הרגע".
זה דבר מוזר לסופר שכותב על החיים, להגיד שקשה לו בעצם לחוות אותם.
"אצלי זה מאוד ברור שאני חווה דברים דרך הכתיבה. הזמן היחידי שבאופן מובהק אני נמצא בהווה זה כשאני כותב. כשאני כותב אני לא חושב על שום דבר אחר. אני תמיד אומר שכתיבה זה מצב של אפס כבידה כזה, כמו להיות בחלל. בחיים אתה צריך להתחשב בכל מיני דברים, בכתיבה אתה לא חייב לדמויות שלך כלום. אם תרצה, אתה יכול להעיף אותם מהחלון, אתה יכול לקלל אותם, אתה גם יכול שפתאום תגדל להם פלולה ענקית על המצח".