"רק להיום" - שריאל שני מנסה להיגמל מעישון

"רק להיום".
כך אומר לעצמו כל מכור, בעת גמילה.
רק להיום.
היום לא אצרוך את הסם שלי.
מחר – אלוהים גדול. אם מדובר ביום אחד, הרי זה לא כל כך קשה.
אם מדובר ביום אחד, נחסכים היגון והייאוש, הממלאים את המחשבה שזהו, לעולם לא עוד. אף פעם. נגמר. לנצח.

כי זה קשה לחשוב כך, שלנצח לא תוכל להצית אחת: לא בקומך, ולא בעלותך על משכבך; לא אחרי המקלחת, לא אחרי האוכל, לא אחרי סקס, לא עם הקפה, לא בעת כתיבת הטור השבועי. לא כשאתה מניע את מכוניתך, לא בסיום יום העבודה, לא עם האפריטיף, לא עם הדז'יסטיף, לא בבר, לא כשאתה עצוב, שמח או משועמם, לא כשאתה במסנג'ר, לא כשאתה בצ'ט. לא בשעת קריאה, לא כשאתה נופש. לא כשאתה באמבטיה בחדר במלון בנסיעה עסקית. לא בים, לא בבריכה, לא מול הטלוויזיה, לא כשהמשחק מותח. לא כשירדת מהמטוס ויצאת סוף סוף החוצה, לא כשיצאת את בית הקולנוע, לא בבית חברים, לא כשאתה פוסע בגשם שאתה כל כך אוהב.
לא בלונדון.

* * * * * *

ה-2 בספטמבר 1986 היה סתם יום רגיל שם, בלונדון, עם האמפסטד בתפקיד נוטינג היל, עם המועדון האפונימי "סטרינגפלו'ס" כשיא האופנה, עם ברנש אלמוני בשם ריימון בלאן המתחיל לדבר בשבחם של ירקות אורגניים ואף לא שמץ של גסטרונומיה עילית זולתו ועם עשרות מבני המחזור שלי לפני גיוס, הנעים במרכז העיר אנה ואנה, ואינם יודעים כי בקרוב תתרגש עליהם אינתיפאדה, וכי כעבור עשרים שנה יעיר (בלונדון) חברי הטוב כי זריקות האבנים הספונטניות הללו היו לא יותר מדיסניפאדה.

ואני היו לי עניינים לסדר מעבר לתעלה, כעבור ימים אחדים, ונסעתי לויקטוריה סטיישן לרכוש כרטיס של רכבת + רחפת, כי גם הצ'אנלטאנל עוד היה אז בגדר רעיון רב-השראה אך לא ממומש של נפוליאון בונפרט. ופגשתי שם את איריס, שמישהו סיפר לי שחזרה בתשובה מאז, כמו רבים מבני חוגה אצלנו במחזור, טרייה מהרכבת של אמסטרדם ושאנטיפית יותר מתמיד, והצעתי לה מקלט בחדר שלנו, שכבר התפוסה בו היתה כפולה מזו שדווחה לבעל המלון, טיפוס דיקנסיאני אחד עם שם דיקנסיאני לא פחות: מיסטר ראטר. ובדרך חזרה עצרנו באיזה מקום ואיריס הציתה סיגריה ואני אמרתי: גם אני רוצה אחת. והיא אמרה: אבל אתה לא מעשן, ואני השבתי שאני רוצה בכל זאת, וינקתי שאיפה אחת עמוק לריאות וכלל לא השתעלתי וזה היה לי טבעי לגמרי, כמו משהו שתמיד חיכיתי לו, משהו שתמיד רציתי, משהו שתמיד עשיתי. ובאותו יום כבר עישנתי חצי חפיסה ולמחרת עוד ואחר כך עוד יותר וכך במשך 18 שנה, עם שתיים שלוש הפסקות שלא צלחו.

* * * * * *

הגמילה כרוכה במכלול שלם של תרגילים מנטליים ואוטו-סוגסטיביים. אתה מסביר לעצמך שאנשים רצחו אותך אט אט ואתה שילמת להם על כך מדי יום ביומו. אתה חושב על אביו של חברך הטוב, איש כבן 60, לא הרבה יותר, הישן כבר מחובר לבלון חמצן. אתה חווה את גל השפעת והצננת עם אלה שעדיין מעשנים ומשווה את שיעוליכם ותוהה אם גם אתה נשמעת כך עד לאחרונה. אתה לועס מסטיקים, כאילו שזה עוזר. אתה בודק אם סיגארלוס יכולות להוות תחליף לסיגריות (הן לא). אתה משתעשע במחשבות על התניות.

אתה מבין שההתמכרות הזו היא אישיותית, נפשית, פסיכולוגית, ולאו דווקא התמכרות פיזית לניקוטין ולשאר החומרים המצויים בסיגריה. גם אם אינך שיפוטי, מעולם לא שמת עצמך עד לרגע זה בנעליהם של מי שהחברה רואה כנרקומנים, רק מכיוון שהאמריקנים הכריחו את העולם לפני שנים הרבה להפוך סמים מסוימים לעניין פלילי בעוד שאחרים הפכו למכרה של מס. אבל כעת אתה עמוק בנעליים הללו. המכורים לקוקאין, להרואין, לקראק, לספידים – אתה מבין שאינך שונה מהם משום בחינה. אתם חולים באותה המחלה, מחלת ההתמכרות.

אתה מנסה להדחיק את העלבון הכרוך בהפנמת עוצמתה האדירה של מחלת ההתמכרות... ואינך יכול. היא מאיימת עליך בעצם ישותה המצמיתה, מטילת המורא והיגון.

ולא נותר לך אלא למלמל בינך לבינך: רק לשעה הקרובה.
רק להיום.