מזרח תיכון אחר

את המאמר הבא, מאת האמריקאי וויליאם ר.פולק, קראתי לפני כחודש בעיתון הספרדי "לה ונגוארדיה", הנפוץ שבעיתוני ברצלונה. המאמר, שהתפרסם תחת הכותרת הלאקונית "ישראל והפלסטינים", גרם לי לשבועיים של התלבטויות בשאלה כיצד לבסס עליו טור: האם עלי לתקוף את החד צדדיות שבו, או דווקא את העובדה שהוא בנוי על הנחות, אך לא טורח לבססן? או שמא עלי להתמקד בכך שהוא מתעטף בכסות היסטוריולוגית-מדעית, רק כדי לבחור חלק מהעובדות, להתעלם במופגן מעובדות משמעותיות אחרות, תוך שזירת הכל בחצאי אמיתות?

אין במאמר שקרים רבים אבל עדיין, במקרים מסוימים, אי אפשר לכנות את המהלך המתבצע בו אלא שכתוב ההיסטוריה. בסופו של דבר החלטתי להביאו כאן בדיוק כפי שפורסם, בתרגום מדויק מספרדית לעברית, עד כמה שתרגום יכול להיות מדויק. מעבר לכך, לא נגעתי.

הציונים הראשונים ניסו לשכנע את עצמם כי פלסטינה היא "ארץ ללא עם עבור עם ללא ארץ", כפי שאמר אחד ממנהיגיהם. כשהבינו כי המציאות אינה כזו, ניסו לרכוש אדמות בכסף ולבנות מסגרת כלכלית נפרדת מזו של הפלסטינים. בתחילה הם היו מעטים, אולם לאחר שהחלו לגרשם מאירופה, גדל מספרם (בפלסטינה, ג.ל.) ובתום מלחמת העולם השנייה הגיע ל"מסה קריטית" הדרושה כדי ליצור את התנאים להקמת מדינתם, ישראל, עם סיום המנדט הבריטי ב-1948.

הפלסטינים הגיבו למאורעות באיחור. החברה שלהם היתה לא מאורגנת, בניגוד לזו היהודית, ומפוצלת לקהילות נוצריות ומוסלמיות. עד שנות השישים – שלא כמו האלג'יראים, הווייטנאמים והציונים עצמם – הם לא השתמשו בטרור, נשקם של החלשים. הישראלים גם הם היו מפוצלים: מצד אחד כוחות הביטחון שלהם תקפו כל מטרה שנקרתה בדרכם והמתנחלים השתלטו על אדמות שהוחרמו; מצד שני חלק מהציבור נשאר נאמן לעקרונות המקוריים של הציונות, והניח שיוכל להביא את בשורת הציוויליזציה לילידים המקומיים (הפלסטינים, ג.ל.), שבסופו של דבר ילמדו להעריך את ישראל. מחנה השלום חשב, כי לו לא יצטרכו לחיות בערבוב זה בזה, יוכלו הישראלים והפלסטינים לנהל חיים אוטונומיים של דו קיום וכבוד הדדי.

תחת הנהגתם של יצחק רבין ושמעון פרס, ניסתה מפלגת העבודה להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים. אולם המנהיגים המתונים האלו נלכדו בין קיצוניים: מצד אחד הפלסטינים - שהרגישו מושפלים, מרומים, מנושלים מאדמתם שלהם ומחויבים לשלם מחיר על האנטישמיות האירופאית בה לא היה להם חלק – המשיכו בהתנגדות. מצד שני, התחזק הימין הקיצוני הציוני, ביצע פיגועי טרור נגד פלסטינים, אילץ את הממשלה לנקוט קו מיליטנטי יותר, הטיל קללה על המחנה המתון וכינה את חבריו בוגדים. הגנרל רבין, ללא ספק מגיבורי הציונות, נרצח בידי טרוריסטים יהודים ולאחר שלטון קצרצר של שותפו פרס, תפס הליכוד – מפלגה ימנית קיצונית – את השלטון.

ב-1996, על מנת לסייע לראש הממשלה הנכנס של ישראל בנימין נתניהו, טוותה קבוצה של אמריקאים את עקרונותיה של אסטרטגיה חדשה לגבי היחסים עם ישראל. שלושת גיבוריה של הקבוצה – שתוך זמן קצר הפכו לאנשי מפתח בממשל בוש - משתייכים לקבוצה המכונה ניאו-שמרנים: ריצ'רד פרל, דגלאס פיית' ודיוויד וורסמר. על פי אסטרטגיה זו, שכונתה "התנתקות נקיה" (a clean break), תהליך השלום מת: הפלסטינים דורשים את מה שישראל לעולם לא תוכל להחזיר – את אדמתה.

כמסקנה מכך, המדיניות היחידה המתקבלת על הדעת היא מדיניות המלחמה. ישראל לא רק צריכה להשיב מלחמה לכל התנגדות פלסטינית, אלא עליה גם לסלק משטרים ערביים שקיומם עוד עשוי לתת תקווה כלשהי לפלסטינים כי יום יבוא ויוכלו לנצח.

את מצרים פטרו בשל הסכם השלום עם ישראל, ואילו את ירדן בשל היותה מדינה חלשה שאינה מהווה איום רציני. הניאו-שמרנים האמריקאים, מגיני ישראל, זיהו שתי מטרות: סוריה ועיראק. ישראל חייבת לפתוח במתקפת מנע נגד סוריה במטרה להחלישה, ולהפיל את משטרו של סדאם חוסיין. ואלו אכן הקווים הכלליים של מדיניותו של אריאל שרון, שהחליף את עמיתו בליכוד, בנימין נתניהו, כראש הממשלה ב-2001. שרון למעשה מיישם מדיניות זו כבר שנים. ב-1981, כאחראי מטעם הממשלה על נושא ההתנחלויות, עודד יהודים להתגורר בשטחים; וב-1982, כשר ביטחון, יזם את הפלישה ללבנון. לאחר השתתפותו בטבח פלסטינים בשני מחנות פליטים ליד ביירות, ועדת חקירה ישראלית מצאה אותו אחראי בעקיפין לאירוע, והוא חויב להתפטר. הוא חזר לממשלה בתקופת נתניהו, וכאמור הפך לראש ממשלה ב-2001.

כראש ממשלה, נוקט שרון מדיניות נוקשה ואגרסיבית כלפי הפלסטינים, ש-75 אחוזים מהם עניים מרודים. הוא שודד אדמות, הורס בתים, מורה על מבצעי רדיפה והשמדה, רוצח בדרך זו את מנהיגי האופוזיציה, ובשל כך זכה לגינוי מצד תנועת השלום הישראלית, גוש שלום. ממומן ומחומש בידי ארה"ב, הוא ממשיך בקו הנוקשה עליו המליצו הניאו-שמרנים. בשבוע האחרון של ספטמבר, למשל, פוצצו כוחות הביטחון הישראלים בתים של 31 משפחות פלסטיניות בחאן יונס, והמשיכו במבצעי השמדה בג'נין וג'בליה, בהם נפצעו לפחות 200 פלסטינים ו-50 נהרגו. באותה עת התנקשו סוכנים ישראלים בחייו של מנהיג חמאס בדמשק בעזרת מכונית ממולכדת.

הקשר בין מדיניות זו לבין הנעשה בעיראק אינו מתבטא רק בעובדה שהממשל הישראלי – בעל השפעה רבה בבית הלבן ובפנטגון – דחף את ארה"ב לפלוש לעיראק ב-2003 ולוחץ כיום למען נוכחות אמריקאית קבועה ובהיקף גדול בבגדד. ישראל גם אימנה את האמריקאים להשתמש בעיראק בטקטיקות בהן היא משתמשת נגד הפלסטינים. בהתחשב שמדיניות זו לא השיגה לא שלום ולא ביטחון, לא בשטחים ולא בעיראק, עומדות בפני ממשלות ארה"ב וישראל שתי אפשרויות: נסיגה או הסלמה בפעילות הצבאית. תומכי השלום רוצים נסיגה, או לפחות, כפי שמציעה תנועת גוש שלום – לפתוח במו"מ. זאת בהנחה כי "אף מדינה מעולם לא ניצחה במלחמת גרילה כזו". מנגד, תומכי ההסלמה ממשיכים לאמץ את נקודת המבט הניאו-שמרנית, כמו זו של ראש הסי.איי.איי לשעבר ג'יימס וולסי, שתמך במלחמה ללא סיום באומרו: "אני חושב שמלחמה זו, מלחמת העולם הרביעית, תימשך יותר ממלחמות העולם הראשונה והשנייה. עלינו לדאוג רק שלא תארך מעל 40 שנה, כמו המלחמה הקרה".

המטרה המועדפת של מדיניות זו היא סוריה. מייקל לדן, דמות מפתח במחנה הניאו-שמרני, ביטא זאת בדרכו הגסה: "בערך כל עשר שנים חייבת ארה"ב לבחור מדינה מצחינה ולא חשובה ולהצמיד אותה אל הקיר, רק כדי להוכיח לעולם שאנחנו לא מתבדחים". סוריה היא אותה מדינה מצחינה ולא חשובה שהניאו-שמרנים אוהבים לשנוא, במיוחד בהתחשב בפחדיה של ישראל כי לא תוכל לכפות את תנאיה להסכם על הפלסטינים כל עוד דמשק היא גורם משמעותי בעולם הערבי. המסקנה המתבקשת היא, כפי שרואים זאת שרון ותומכיו, שאחרי עיראק – סוריה היא הבאה בתור".