השמאל הוא קדוש

ולהלן הכללים לכתיבת סאטירה טובה.
א. תהיה מצחיק. ב. אל תתפתה להיות רק מצחיק.

יש הבדל בין מצחיקן שכל רצונו לסחוט צחוק מהקהל, ולא חשוב מה המסר שמאחורי ההלצה, לבין סאטיריקן, שמשתמש בהומור כדי לבקר את החברה בה הוא חי. כותבים רבים מדי שוכחים זאת ופונים לסחיטת צחוקים רדודים מקהל שמבלבל סאטירה עם צחוק אינסטינקטיבי למראה אדם שמחליק על קליפת בננה ונופל על התחת.

סאטירה טובה, חכמה ואמיצה, וגם מצחיקה באמת, לועגת לשכבות החזקות בחברה בה היא פועלת, מציגה את הנלעג שבאנשים ה"הנכונים", ופוגעת במוסכמות החשיבה של "האנשים היפים". קשה לכתוב אותה. הרבה יותר קל ללעוג מלמעלה, ולצחוק על השכבות החלשות: לאלה שאינם מתלבשים לפי האופנה, שהשכלתם איננה מספיקה, לערסים, לעולים החדשים, שאינם מהחבר'ה, או חושבים כמוהם. רוב הסאטיריקנים הישראליים דהיום, לצערי, יורדים במקהלת צחוקים על השכבות הנמוכות מהם, לדעתם, ולא רק שאינם פוגעים בחשיבה ובהתנהגות של השכבות החזקות, אלא כל שאיפתם היא לקבל מהן טפיחות על השכם.

סאטיריקנים ישראליים אוהבים להתרברב כי "סאטירה פוגעת תמיד בשלטון". זוהי הצהרה מצחיקה שיכולה להפוך למערכון על הסאטיריקן הישראלי המאמין שהוא אדם פרוע הכותב נגד השלטון, ואינו רואה שהוא תמיד יכתוב בשירות השקפות מסויימות, לרוב ממש בעד השלטון. אפילו אריק שרון, מושא סאטירה ותיק הן בשלטון והן באופוזיציה, נעשה מוגן מפני הסאטיריקנים ברגע שהוא, עריץ שלטוני שאין חומר סאטירי טוב יותר מאשר התנהלותו לאחרונה, מגשים את העקרונות הנכונים בעיני הסאטיריקן המחונך מן השורה.

צריך להבדיל בין תקיפה אמיתית של השלטון לבין דימוי שלה. אם מחקים את שמעון פרס הנצמד לכסא, ואפילו לועגים לחגיגות השמונים שלו, זו אינה סאטירה על השמאל. לתקוף את ההתנהגות האנושית של השליט זה פשוט וקל, קשה הרבה יותר לתקוף את השקפת עולמו. נאמר בברור: הסאטירה הישראלית, בעיקר המצולמת, לא צוחקת על השקפות העולם של השמאל, שטחים תמורת שלום, למשל, כי היא לא יודע איך לעשות את זה. זה לא מצחיק בעיניהם. במילים אחרות: זה קדוש בעיניהם.

את אחת הסאטירות הכי חזקות והכי שנונות נגד היהודים וישראל מצאתי דווקא בסרט של מונטי פייטון, "בראיין כוכב עליון". יש שם יהודי מעונה מימי בית שני, שמעריץ את מעניו הרומאיים, משבח אותם ומתחנף אליהם, בעודו תלוי עם הראש למטה בכלא רומאי. גדול, אבל לא שלנו. אצלנו, אף פעם לא ילעגו לפייסנות, המצחיקה באמת, שלנו.

אני לא דתי, ואם יש עולם הבא אכלתי אותה, למרות שאתעקש בגיהינום שצדקתי בכל מקרה. אני שמח שסאטירה שנכתבת על ידי דתיים מתחילה להתפרסם. לדעתי, הם עדיין כבולים מדי באיסורים הלכתיים וחברתיים, וחשש מרבנים. איסור הנגיעה קיים אצלם ביותר מדי מקומות אינטימיים. מצד שני יש סכנה שהם יפלו לתוך אותו בור של רצון לשאת חן בעיני קובעי הטעם החילוניים, שהם בעצם הרבנים של השמאל, ולכן הסאטיריקנים החדשים יהיו בעצם סאטיריקנים ישנים אבל עם כיפה. ואולי הם בכלל לא יודעים איך ללעוג לרעיונות מבוססים ולדמויות מקובלות. בשביל זה צריך לדעת לחשוב לבד, ואת זה מעטים יודעים.