הדתיים הכי מצחיקים

חוויה משדה הקרב: ביחידה שלנו בצבא, עיתון "במחנה", הייתה מפקדת-עורכת אחת שאמרה לי שלדתיים לא יכול להיות חוש הומור. "אין כזה דבר סאטיריקן דתי, לא יכול להיות, וגם לא יהיה". למה? "כי לדתי יש את אלוקים. יש לו משהו מוחלט שהוא מאמין בו באמונה שלמה. וככזה, לעולם יהיו לו גבולות. וגבולות והומור – זה לא הולך".

הדיסטנס הצבאי, לא איפשר לי לומר לה בשעתו, את מה שאני יכול לכתוב עכשיו: את מקשקשת, המפקדת. שטויות בלחץ. אין דבר שעושה טוב להומור כמו גבולות. אם לא היו גבולות, מה היה מצחיק אותנו?

הבה ננתח, למשל, את הבדיחה הראשונה ששמענו בחיים: "שמעת מה קרה ברעננה? אוטובוס דרס בננה". מה מצחיק פה? הבננה. יש את רעננה, יש את האוטובוס, ומעל הכול יש את הכללים, את הגבולות, את השטאנץ. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים טוב מאוד איך המשפט המסקרן-מפחיד הזה אמור להסתיים. שמעת איזה דבר מרעיש קרה ברעננה? מה, לא שמעת?! אוטובוס מלא נוסעים, גדול, עוצמתי, נסע ברחוב, ואבוי! הוא דרס... – פה לפי הגבולות הצפויים והמוכרים, היה אמור לבוא "דרס זקנה שחצתה לאיטה את הכביש". אבל לא! מה הוא דרס? "בננה". מפתיע מאוד. מצחיק מאוד.

ההומור הוא היציאה הקטנה והמפתיעה מהחוקים הקבועים. ואין מישהו שיש לו חוקים יותר מהאדם הדתי. ולכן, בדיוק לכן, אין אנשים יותר מצחיקים מהדתיים. יש לנו אינסוף כללים, תבניות, חוקים וקלישאות לצאת מהן לשנייה - ולצחוק. וככל שהכללים יותר נוקשים, הבדיחה תהיה יותר חדה ומצחיקה. כל דוס יכול לספר לכם כמה זה מצחיק כשהחזן של תפילת ערבית ביום חול, עובר פתאום, בטעות מרה, למנגינה של שבת. ניואנס קטן, אבל מצחיק הרבה יותר מכל בדיחה מגושמת של יצפאן.

ומהם בכל זאת גבולות הסאטירה? לא יודע. זה לא מדע מדויק. זה עניין של טעם וטאקט והרגשה, שקשה מאוד לתת בו כללים. אולי במקום שהסאטיריקנים יתחבטו מבוקר עד ערב בגבולות של הסאטירה לגובה (כלומר, כמה נמוך מותר לה לרדת), שישקיעו יותר מחשבה בגבולות של הסאטירה לרוחב. שירחיבו את גבולות הגיזרה: הרבנים, שמעון פרס, משה קצב, דוד לוי יגאל עמיר ואודטה באמת מאוד מצחיקים – אבל הגיע הזמן לצחוק על עוד תופעות ואישים. הגבולות צריכים להיות הרבה יותר רחבים. אסור לוותר על אף שעל.