"רק שכולם ידעו, אימא שלי נרצחה".
זהו הרישום האחרון, המצמרר אך הפשוט בבלוג של רשל ווטרמן, שנעשה שעות לפני שנאסרה באשמת מעורבות ברצח של אימה. זהו גם הפתיח לגל של תגובות שהציף את הבלוג ופתח דיון על תרבות הבלוגים, שהחליפה את היומנים האישיים.
ווטרמן, בת 16 מאלסקה, היא תלמידה מצטיינת שנעצרה יחד עם שני גברים בני 24, שלפי המשטרה תכננו במשך חודשים את הרצח של לורי ווטרמן בת ה-48. העיתון "אנקורג' דיילי ניוז" דיווח, כי רשל ווטרמן, מהעיר קרייג שבאלסקה, החלה את הבלוג שלה באתר Livejournal.com בספטמבר של השנה שעברה, תחת השם "חיי העלובים", ומאז רשמה בו למעלה ממאה רישומים.
הרישום האחרון הוא ביום שלישי, ה-18 בנובמבר, לאחר שווטרמן העבירה את סוף השבוע במשחק בטורניר כדורעף, שבמהלכו, על פי החשד, רצחו שותפיה לפשע את אימה.
הרישום האחרון כולל שני משפטים נוספים, בהם מסבירה ווטרמן שהיא לא תהייה אונליין למשך זמן מה, בגלל שהמשטרה החרימה לה את המחשב, ומקווה כי תוכל לענות לאימיילים ברגע שיוחזר לה המחשב.
בלוג אגדי או טרגדיה נוראית?
במשך מספר ימים היה הבלוג דומם, ואז החלו להתפרסם בעיתונות המקומית סיפורים על מעצרה של ווטרמן והשימוע בעניינה, כשחלקם מזכירים את הבלוג. מאז זה הפך להיות הבלוג החם ברשת.
יום רביעי, יום לאחר השימוע, נרשמו 11 תגובות על הרישום האחרון בבלוג. עד אמצע יום שישי נרשמו כבר 256 תגובות, ויום לאחר מכן המספר כבר קפץ מעל ל-1,600.
מרבית התגובות נרשמו על ידי בני נוער ומבוגרים צעירים, חלקן לא רציניות, חלקן כנות ומביעות רגשות, חלקן מדאיגות וחלקן פשוט מתועבות.
כולן יחד מאפשרות הצצה אל העולם בו נעלמו להם היומנים האישיים במנעול והוחלפו בבלוגים הפתוחים לקריאה ותגובה בפני כל תושבי כדור הארץ, עולם בו תופעת המציצנות היא נפוצה ואף מקבלת עידוד.
זהו עולם ללא פילטרים וללא עורכים, בו אנשים יכולים להגיד את שעל ליבם, לעיתים בהתפרצות רגשות, לעיתים בלי בכלל שיש להם מה להגיד, כמו למשל המגיב "ניוטון" שכל מה שכתב היה :"גם אני מגיב בבלוג האגדי".
עבור אנשים כמו "ניוטון" מדובר בריגוש של להיות חלק מסיפור סנסציוני. חלק אפילו מפרסמים תגובות כמו "לרצוח את אימא זה מגניב כמו סקס", שכתב מגיב בשם מר טוויסט. אבל ישנם גם מגיבים המתייחסים לכתוב בבלוג עצמו, ומעידים כי היו להם קשרים אישיים למשפחת ווטרמן או מכירים מישהו הגר בקרבתה. מן הסתם אין זה קל עבורם לקרוא תגובות מאנשים שחושבים שזה "מגניב" לרצוח, או סתם מתלהבים מהרעיון של להגיב לבלוג של חשודה ברצח.
אחד מהמגיבים, המזדהה בשם "סיוט אמריקאי", מספר כי גר בעבר בעיר בה התבצע הרצח, וככל שהתגובות המשיכו לזרום הוא או היא הפכו לציניים לגבי העובדה שהבלוג הפך למקום מפגש למגיבי העולם. בתגובתו הוא כתב: "להגיב בבלוג אגדי? לא מדובר פה באגדה, אלא בטרגדיה נוראית, שבה אין מנצחים. כמה מהמגיבים פה בכלל הכירו את המעורבים בפרשה? כעת שהסיפור הפך למעין אגדת אינטרנט אנשים שאין להם כל קשר עם המשפחה, העיר או אפילו המדינה מפרסמים פה את תגובתם כי זה משעשע אותם..."
זה דבר אחד לקרוא את הבלוג של רשל ווטרמן במחשבה שזה מעניק לך איזושהי תובנה על מדוע היא עשתה את מה שהמשטרה טוענת שהיא עשתה. חלק מהגולשים יוכלו לחפש רמזים בתלונות של רשל על כך שהיא קורקעה לביתה לאחר שקיבלה 89 במבחן, או שאימה שלחה אותה למחנה של שמנים.
חלק מהגולשים יוכלו להבחין בדגל אדם כאשר הם קוראים שיר שכתבה רשל בשם "שיר תהילה להתאבדות", או שיזדעזעו מהכיתוב בפרופיל המשתמש שלה, בו היא מציינת את מקום מגוריה כ"גיהינום, אלסקה, ארה"ב", או אפילו משם הבלוג "חיי העלובים מבט פנימי אל חיים לא שפויים".
אולם המציאות היא שמרבית הרישומים בבלוג של ווטרמן ומחשבותיה אינם שונים כל כך מכאלו שניתן למצוא בבלוגים אחרים או בשיחות ומחשבות של בני נוער אחרים.
כל זה, כמובן, עד שקוראים את הרישום האחרון בבלוג.