הגיע הזמן, גולשים יקרים, שתעשו היכרות עם "סלסה רוסה", אחת מתוכניות הדגל של הטלוויזיה הספרדית, ומייצגת נאמנה של הטרנד המרכזי בה. באופן כללי, "סלסה רוסה" היא תוכנית של רכילאים למען רכלנים על רכילות. באופן ספציפי היא שוברת מדי שבוע שיאים בקפיצה לנומך, מספקת בכך רגעים מביכים ומענגים כאחד, ולכן מן הסתם ימצא הפורמט את דרכו בסופו של דבר גם לארץ הקודש. אך לא בשל כך אני מבקש מכם להתעניין ברחת-לוקום הדביק הזה, אלא משום שהמרואיינת הראשית השבוע היתה אשה בשם איזבל פיסאנו, שעל פי מקורות יודעי דבר, ניהלה רומן עם לא אחר מכבוד הראיס, האיש והכאפיה, יאסר ערפאת.
ומעשה שהיה כך היה, מספרת הגיברת: היא פגשה אותו בבגדד ב-1990, לשם נסעה לראיין אותו בעקבות תמיכתו בפלישה לכוויית (כמה רומנטי). בראיון הראשון הוא נעץ בה עיניים (רמז אפי מקדים) בתום הראיון השני הוא אמר לה בישירות כובשת "אני רוצה אותך" (בערבית או בספרדית?). לאחר התלבטות קצרה, אך מותחת, היא החליטה להיענות להזמנתו ולבוא לתוניס (כמה ספונטני מצידה). בהמשך התוכנית היא סיפרה אנקדוטות מרתקות מחייה עם הראיס, כמו למשל כיצד נאלצה להיתקע בהילטון תוניסיה במשך שבועות ולראות רק סרטים ערביים (כי זה מה יש), ושהראיס הוא איש די מחויך והבנאדם היחיד שעיצבן אותו באותה תקופה זה יצחק שמיר.
מסתבר שהרומן היה קצר מכפי שהיא או אנחנו ציפינו, ולאחר מספר מצומצם של שבועות בהם אבו עמאר שיחק אותה הארד-טו-גט, היא החליטה בלב כבד לחזור לרומא. לאחר שבועיים היא שלחה לו פקס ובו רשמה "אני מחכה ליד הטלפון כבר שבועיים". הראיס מייד החזיר לה פקס והזמין אותה עוד באותו ערב לארוחה בתוניס (יענו טייק איט אור ליב איט). היא החליטה שאינף איז אינף וסירבה בנימוס. היא היתה בת 37, הוא בן 62, ומאז, שימו לב לא ידעה גבר אחר! הוא, מנגד, התחתן עם סוהא שלושה חודשים לאחר מכן. האהבה תנצח.
שכבו או לא שכבו?
כאן החל חבר המראיינים לתחקר את הגיברת. השאלה הראשונה (כל שאלה מתחילה ב"כמה שאת יפה היום", ונענית ב"לא, לא, את יפה") היתה האם היא חושבת שערפאת הוא, איך לומר בנימוס, גבר מושך (זוהי אתיקה מקצועית!). "בטלוויזיה, עם הכאפיה והזיעה והזיפים הוא לא נראה כזה", ענתה איזבל. "אבל פנים אל פנים זה משהו אחר. הוא יפה. הנשמה שלו יפה (מה שנקרא, יפה מבפנים). הוא נושא עמו את כל סבלו של העם הפלסטיני. אפשר לראות בעיניים שלו את סברה ושתילה וספטמבר השחור". עכשיו אנחנו מבינים מה היה כל כך כובש במבט שלו.
כאן הגיעה סוף סוף השאלה המתבקשת האם את, איזבל פיסאנו, שכבת עם הראיס? ותשובתה של הגיברת פיסאנו, אני מבקש את תשומת הלב המירבית שלכם (בעצם זה לא כל כך מסובך לזכות בה כרגע, בינינו הייתי יכול לצאת עכשיו להפסקת באנרים ועדיין הייתם נשארים פה מול המסך). ובכן, התשובה היא: "יכול להיות. את זה אני לא זוכרת".
אה?!
עוד יצוין כי הגיברת פיאסנו, בעצמה סוג של ציפורה רק בלי השנינות, עם לוק של עקרת בית בגיל העמידה ושאיפות אילנה דייניות, היא ילידת אורוגוואי שחיה ברומא ומדריד. היא כתבה שלושה ספרים: "אני, זונה" - מונולוגים של זונות שריאיינה, "אני, טרוריסטית" מונולוגים של טרוריסטיות שריאיינה, וספר ובו שיחות שניהלה עם בעלה לאחר מותו (ושוב... אה?!). כעת היא עוסקת בתחקיר על אל קאעדה ומסקנת הביניים שלה היא שהוא לא קיים, ואם הוא קיים הוא ארגון מערבי. בביוגרפיה שלה הושמט החלק על ערפאת ופליני (שאין לי מושג איך השתרבב לטלנובלה של חייה) כי "רציתי שיתמקדו בי ולא באישים שהיכרתי".
הטקסט הזה יכול לעמוד בקלות בפני עצמו, ובכל זאת, הרשו לי להאיר דבר מה. מעבר לבחילה שעלתה בי נוכח תאור הנשיקה שנשק לה הראיס על הפה, מדובר בעניין אחר לגמרי. אחרי הכל, אינך יכול שלא למצמץ אל מול הרדוקציה עד כדי גיחוך שנעשתה כאן לאירוע בעל חשיבות עולמית. זה לא שעיסוק בצד הפרטי של הראיס הוא אסור או לא מעניין, אבל הבה נביט נכוחה: מדובר במישהי שטוענת שהיתה, אולי, כנראה, אולי לא, כמה שבועות לצידו של הראיס. במילים אחרות, זה אפילו לא בושם זול, זה ספריי לשירותים בניחוח בושם זול. מובן שהעובדה זו לא הפריעה לגיברת להזיל דמעה לאורך הראיון כדרכה של אלמנה טרייה, ולמאות הצופים לשלוח אס.אם.אסים שהוקרנו על המסך בסגנון "איזבל אנחנו איתך! האהבה תנצח!!!".
לא נותר לך אלא לפעור פה בתדהמה לאור המניפולציה המופלאה שנעשתה כאן, כיוון שכמה שזה נראה לך מטופש ושקוף, אתה חייב להודות שגם אתה נשארת לראות את הדבר הזה עד הסוף, ועוד ויתרת בשביל זה על 10 הדקות הראשונות של ברסה-ריאל (וקיבלת בשל כך איומים על חייך משאר יושבי הספה). אינני יודע אם עלי להיות עצוב או משועשע. כנראה שגם וגם.