ערך הריבונות על הגוף

רוב הציבור בישראל אינו "נגד הפלות " ואינו "בעד".
מעטים בינינו הקנאים שיתנגדו להפלת עובר שהורתו בגילוי עריות; ומעטים יעזו למנוע הפלה מבת אחת עשרה, נניח, שהרתה מאונס.
מעטים יתנגדו להפלת עובר הסובל ממום שמבטיח חיים של סבל צרוף; ומעולם לא שמעתי אדם מתנגד לשימוש בהתקן תוך רחמי, אף שפעולתו של ההתקן אינה מונעת את ההריון אלא את קליטתו ברחם.

מנגד, נראה שרוב "תומכי ההפלות", יתנגדו לקיום הפרוצדורה בשלבים מתקדמים של ההריון, כשדי בטיפול פשוט באינקובטור כדי להחזיק את הילוד בחיים. ורובם יירתע מהחלטה להפיל בשל מום קוסמטי.

מכאן שבישראל – בשונה מבכמה מדינות קתוליות, למשל - המחלוקת הערכית אינה מוחלטת. כולנו מאמינים בקדושת החיים ורואים קשר כלשהו בין "הריון" ל"חיים". וכולנו מאמינים שלאדם זכות ריבונית או כמעט ריבונית על גופו, ושיש דברים שבשום אופן אסור לכפותם עליו. הויכוח הוא, למעשה, באילו מקרים גובר ערך אחד ובאילו גובר ערך אחר, ובמוקד בשלוש שאלות: מתי מתחילים חיי אנוש? מתי, אם בכלל, מותר לכפות על אישה סבל אנוש כדי לשמר את חיי זולתה, העובר? ובעיקר: בידי מי צריכה להיות הזכות להכריע.

ההכרעה מתי מתחילים חיי אדם שרירותית. החיים מתרקמים בהדרגה, וראשיתם- כמו לעיתים גם סופם - בתחום אפור. עובדה היא שאיש לא מתאבל על אובדן הריון בן חודשיים, כפי שמתאבלים, חלילה, על
תינוק. ככל שמרחיקים אל ראשית ההריון ואל התחום האפור, יותר אנשים יסכימו שערך הריבונות על הגוף צריך לגבור על השאיפה לגדור גדרי זהירות סביב ערך קדושת החיים.

ככל שההריון מתקדם, גדלה הנטייה לראות בעובר בן אנוש ממש, ולא רק ייצוג סמלי ל"חיים". במצבים אלו עולה השאלה האם ניתן לכפות על אישה - או על אדם בכלל – לאפשר חיים לזולתו. החוק אינו
מחייב אותנו לתרום כליה לזולתנו, אף שהסבל והסכנה הכרוכים בתרומת כליה מעטים מאלה הכרוכים בהריון לא רצוי. ביום שבו כל המחוקקים יתרמו כליות כדי להציל בני אנוש גמורים שנוטים למות – רק אז אקשיב להם בכבוד אם יתנגדו להפלות. מאוסה עלי העובדה שרוב המחוקקים והפוסקים בסוגיה הם גברים, ושכל המסורת של פסיקות בנושא היא גברית.

הפלה אינה "עוד אמצעי מניעה". מדובר בברירת מחדל, וראוי שהבחירה בה תהיה כרוכה בעצב - לא על אובדן חיים אלא על אובדן פוטנציאל חד פעמי לחיים.

אלחם על זכותה של כל אישה לבחור בהפלה, ואקווה שנשים יתחבטו בבחירה כפי שראוי בשאלה מוסרית.