נשמה שכבר ירדה לעולם

אין ספק שזכות האשה על גופה ועל חייה היא ערך נעלה, אבל אשה סבירה לא תהרוג את בתה בת השנתיים בשם הערך הנעלה הזה – אפילו אם הפעוטה מפריעה לה מאוד ואפילו אם מדובר בפעוטה בעלת מום. באותה מידה גם אין ספק שמצוקה סוציאלית מקשה מאוד על גידול ילדים, אבל הורים סבירים לא יהרגו את תינוקם בן השנה כדי לשפר את המצב הכלכלי בבית ולהקל על ילדיהם הגדולים.

זה כל הסיפור. מה שההלכה היהודית אומרת לנו הוא שהחל מן היום ה-40 של ההיריון תינוק הוא תינוק ורצח הוא רצח, ואין הבדל בין תינוק בן שנה או שנתיים לבין תינוק שנמצא עדיין ברחם אמו. העובדה שאין רואים אותו ללא עזרת אולטרא סאונד אינה עושה אותו פחות קיים, ואינה גורעת מזכותו שלו על גופו ועל חייו. עד יומו הארבעים העו?ב??ר עוד לא נחשב כאדם ממש, ולכן רוב הפוסקים מתירים לגרום להפלתו במקרה שיש חשש מבוסס שהוא ייוולד בעל מום ובעל ייסורים. מן היום הארבעים ואילך הוא אדם כמוני וכמוך, ומותר להרוג אותו רק אם הוא מס?כ?ן את חייו של אדם אחר. כלומר, רק אם ההיריון הזה מסכן את חיי האשה ההרה. יש פוסקים הכוללים בקריטריון זה לא רק סכנה לבריאותה הפיזית של הא?ם, אלא גם סכנה ממשית לבריאותה הנפשית. כך או כך אנו נדרשים להבין כי מדובר בנשמה שכבר ירדה אל העולם, וכי לא בידינו להחליט אם תחיה – והאם חייה, אפילו בתוך גוף פגום, הם חיים שיש "טעם" לחיותם.

מותר למנוע היריון כדי ליצור רווח בין הלידות ולאפשר להורים לגדל את ילדיהם בשמחה. אין מצווה ללדת בלי הרף, ובוודאי שאשה אינה מצו?ו?ה להתיש את עצמה. גם הפוסקים המחמירים ביותר יתירו להורים לתכנן את משפחתם בהתאם ליכולתם, במיוחד לאחר שכבר הביאו אל העולם בן ובת. אבל הפלות מלאכותיות אסור שתיתפסנה כסוג של אמצעי-מניעה, ומי שסבור אחרת כדאי שילמד (אפשר באמצעות האינטרנט) כיצד בעצם מתרחש תהליך הריגת התינוק בתוך רחם אמו. אולי אז יפסיק להתייחס לגרידה כמו אל טיפול שיניים או אל ניתוח להסרת ציסטה.

נשים שמחליטות להפיל, מתחרטות על כך בדרך-כלל בשלב כזה או אחר בחייהן. רבות מהן נושאות אתן כל ימיהן את רגשות האשם ואת זכר הילד שלא נולד. לעומת זאת, אשה שמחליטה להניח לעוב?רה לחיות אינה מתחרטת על הילד החי. גם אם קשה לה לגדלו, קשה לה יותר להבין כיצד חשבה אי-פעם להורגו.