יואל מרקוס מבצע מעשה מגונה בקוראים

האם כשם שקורבנותיו של האלוף (כן, עדיין אלוף) במיל. יצחק מרדכי, לא העיזו לסרב לו, גם עורכי "הארץ" אינם יכולים לומר "לא" ליואל מרקוס? כי אם הם יכולים, ראוי היה שיעשו זאת היום, וימנעו מלפרסם את המאמר המביש (ראה לעיל) בו פוטר מרקוס את מרדכי מאחריות על מעשיו בנימוקים שמעליבים כל אדם, אישה או גבר.

תוך דרמטיזציה והתלהמות שאינם מאפיינים את הענייניות והניקיון ש"הארץ" ידוע בהם ("סיפור מזעזע", "פרטים מסמרי שיער", "עלילת דם שלא היתה כדוגמתה בישראל"), מקדיש מרקוס את רוב הטור שלו לתיאור הניסיון להאשים את יצחק מרדכי בפרשת קו 300. מרקוס אף מספר כי באותם ימים אמר לו מרדכי (במה שנדמה כסצנה סאטירית הלקוחה מאחד מטוריו של דורון רוזנבלום), כי לו היה חלש יותר, ודאי היה מתאבד.

קורא האדם את המאמר ושואל עצמו, לשם מה מנסה מרקוס לגייס באמצעים טלנובליים אלה את אהדתנו כלפי מרדכי, אותו הוא שב ומתאר ככורדי-עיראקי, שהגיע מהתחתית וכנגד כל הסיכויים התקדם במעלה צה"ל והמערכת הפוליטית, ואף "היכה שוק על ירך" את נתניהו, משל היה איזה דוד ונתניהו גוליית? האם מנסה אולי מרקוס להקביל, שלא בטוב, בין חלקו של מרדכי בפרשת קו 300 לחלקו של המ"פ בפרשת "וידוא ההריגה" של אימאן אל המס? מסתבר שהסיבה חמורה יותר – מרקוס פשוט מבקש להקהל בעונשו של מרדכי באשמת מעשים מגונים.

מרקוס טוען כי "כל ההקדמה הזאת" (שאורכה כשלושה רבעים מן הטור), "לא באה להקל כהוא זה על הרשעתו (של מרדכי) בגין ביצוע מעשים מגונים". אך בדיוק לשם כך היא באה, ובדיוק לשם כך היא פורסמה היום, לאחר שבית המשפט העליון דחה בפעם השלישית את ערעורו של מרדכי. את הרשעתו בביצוע מעשים מגונים מתאר מרקוס כ"טרגדיה של אדם שלא התגבר על יצרו". לקרוא ולא להאמין! האם הטרגדיה של מרדכי היא? או שמא של נ', שלא זו בלבד שמרדכי עשה בה מעשה מגונה אלא שאנשיו, כפי שקבעו גם שופטי בית המשפט, הרסו את חייה בניסיון לגרום לה לחזור בה מעדותה? "היו ימים לא מפוארים בצה"ל, שבהם קצינים ניצלו את מעמדם כדי לפלרטט עם פקידותיהם", אומר מרקוס. האם ביצוע מעשים מגונים בכוח כמוהו כ"פלירטוט" עבור מרקוס? שממשיך ומזלזל בנושא כולו ובפרשה בפרט - "לפעמים בכוח פיסי מתון, לפעמים בהסכמה". האם יש מקום לציין מקרים בהם פלירטוט נעשה בהסכמה בבואך לדון במקרה בו הורשע אדם בביצוע מעשים מגונים באדם חלש ממנו וכפוף לו? "עם כל הכבוד למין החלש", ממשיך מרקוס כלקוח ממאה אחרת, "גם שם לא היו כולן צדיקות תמימות. היו בהן חיילות ששאפו לזכות לחסדי מפקדיהן החשובים והנלהבים כדי לקדם את מעמדן". לא יאומן שבישראל 2004, (ולא 1954, השנה בה חי כנראה מרקוס), עם האלימות הגוברת כלפי נשים והניסיון החקיקתי להילחם בזה, מגיע בכיר הפובליציסטים של הארץ ומעלה טענות כה מעוותות. מרקוס, רוצה לקרוא לי מיידע'לה? לצבוט לי בתחת ולקחת אותי על הג'יפ לסיבוב בכסית? או שנתקדם איזו חצי מאה קדימה ונשאיר מאחורינו את ה"ימים הלא מפוארים" בהם בגרוש היה חור והבנות היו נותנות?

מרקוס מתאכזב ממרדכי. הוא מתקשה להבין כיצד האיש שעמד בעלילת השב"כ, לא עמד בפיתוי "לשלוח יד לאן שלא צריך", כפי שהוא מנסח זאת בסגנון סחבקיית מילואים. מרקוס יודע שמועדון הבנים נסגר, אך עושה רושם כי הוא מצר על סגירתו. הוא מגדיר את מרדכי כ"טרגדיה של אדם שלא התגבר על יצרו". סילחו לנו, אבל בעינינו, הטרגדיה של מרדכי היא כאין וכאפס לעומת הטרגדיה של קורבנותיו, ושל כל אותן חיילות שלא ניסו לקדם את מעמדן, ובכל זאת סבלו מאותם מפקדים.

מרקוס מתאר את מרדכי כיום כקורבן של עצמו, תחת שיבין כי הוא אינו הקורבן, אלא הפושע המורשע, ועוד מביע תקווה כי לא יורידו אותו לדרגת טוראי. "משום שלא רומסים אדם רמוס". האם מרדכי פטור מתשלום על שגיאותיו? והאם לפי אותו הגיון, סבור מרקוס כי אין להעמיד לדין את סדאם חוסיין, שמדינתו נלקחה ממנו ואשר הושפל לעיני העולם כולו? מרקוס ישיב שאין דין חוסיין כדין מרדכי, משום שאת כל דרגותיו וקידומו השיג מרדכי "ביושר ובמסירות". "עתידו גמור", אומר מרקוס, "אל תקחו ממנו את העבר".

לא אנו גזלנו ממרדכי את עברו, הוא עשה זאת בעצמו, ועל הדרך לקח גם את העתיד מקורבנותיו, כשם שלא אנו ביצענו מעשים מגונים בנ'. מדרכי הוא שעשה זאת והוא שהורשע במעשה (על העונש הקל לא נרחיב). כל שנותר למרדכי הוא לפחות לשאת באחריות למעשיו, ואולי כדאי שננסח זאת בשפה שמרקוס יבינה: "כמו גבר".