כ-6,000 איש השתתפו בצעדת בן גוריון המסורתית בשדה בוקר. כך דווח בקול ישראל. הצעדה מתקיימת כל שנה בתאריך פטירתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, בו' כסלו התשל"ד (1 בדצמבר 1973).
בן גוריון היה מדינאי בחסד, מאבות מדינת ישראל, מראשי המנהיגים של העבודה הציונית, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל. באתר "ויקיפדיה" מפורט עיקר פועלו של בן גוריון: מזכירה הכללי הראשון של ההסתדרות הכללית של העובדים; יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים; הכריז על הקמת מדינה יהודית בא"י - היא מדינת ישראל, ושימש כראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הראשונה; הקים את רפ"י - רשימת פועלי ישראל.
בן-גוריון נולד כדוד גרין בי"ז בתשרי התרמ"ז (1886), בעיירה פלונסק שבפולין. הוא למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך ב"חדר" מודרני שהקים אביו, אביגדור גרין, מראשוני החברים בתנועת "חובבי ציון".
בצעירותו הקים יחד עם חבריו את אגודת "עזרא", שמטרתה עידוד עליה והחייאת העברית. ב-1906 עלה לארץ ועבד כחקלאי במושבים סג'רה (שם היה גם שומר), כנרת, מנחמיה וזכרון יעקב. במקביל הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון". מ-1910 שימש אחד מעורכי כתב העת "אחדות", ביטאונם של "פועלי ציון", ועל מאמרו הראשון חתם בשמו החדש "בן גוריון". ב-1911 נסע לתורכיה ללמוד משפטים.
במלחמת העולם הראשונה האשימו התורכים אותו ואת חברו יצחק בן צבי בחתרנות, וגירשו אותם מפלסטינה. השניים הגיעו ב-1915 לארצות הברית והקימו את תנועת "החלוץ". ב-1917 נישא בן-גוריון לפולה מונבז. לזוג נולדו שלושה ילדים: גאולה, עמוס ורננה. לאחר הצהרת בלפור התנדב ל"גדוד העברי", ואתו שב לפלסטינה ב-1918.
ראש הממשלה הראשון
ב-1918, החל בן-גוריון את פעילותו בתנועת העבודה יחד עם ברל כצנלסון. ב-1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה מזכ"ל ההסתדרות במשך 15 שנה. ב-1935 נבחר מטעם מפלגתו, מפא"י, שהיתה הגדולה בארץ, ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית.
ב-1937 תמך בן גוריון בהמלצת "ועדת פיל" הבריטית לחלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים, אך התנגדותם של הערבים, שהיוו רוב באוכלוסייה, הכשילה יוזמה זו. ב-1939, עם פרסום "הספר הלבן", שבו הגבילו הבריטים עלייה לארץ והתיישבות יהודים בה, קבע בן-גוריון את קווי המאבק על ידי הגברת ההעפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות אסורים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים ואמר: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה". ב-1942 יזם בן-גוריון את ועידת בילטמור שאישרה את "תוכנית בילטמור", שבה נוסחה לראשונה התביעה להקמת ישות יהודית מדינית בארץ ישראל.
ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) עמד דוד בן גוריון בראש טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בתל אביב והקריא את מגילת העצמאות. ההכרזה הובילה לפלישת צבאות ערב. כראש הממשלה ושר הבטחון בממשלה הזמנית, ניהל בן גוריון את המערכה. בכהונתו הראשונה, בין 1948 ל-1954, שקד בן גוריון על עיצוב כוחו ודמותו של צה"ל כצבא ממלכתי מסודר המחליף את המחתרות.
בשנים אלה השקיע בן-גוריון בעלייה ההמונית שהכפילה את אוכלוסייתה היהודית של ישראל (מ-650,000 ל-1.37 מיליון), ביטל את הזרמים בחינוך (להוציא הזרם החרדי), יזם את בניית המוביל הארצי, התמודד עם הסכם השילומים מגרמניה, גיבש מדיניות פרו-מערבית ופעל לזכות בהכרתן של מדינות רבות ככל האפשר בישראל.
אחת מהחלטותיו השנויות במחלוקת של בן גוריון היתה להטביע את אוניית הנשק "אלטלנה", משום שהאצ"ל, שהביא את הספינה, סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה.
לאחר הבחירות לכנסת הראשונה המשיך בן גוריון בתפקידיו במשך 13 שנים, שהתחלקו על פני שתי תקופות. בהקמת ממשלותיו שמר בן גוריון על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ואת מנחם בגין עכר כל כך עד שלא קרא בשמו אלא כינה אותו: "האיש שליד חבר הכנסת באדר". בערוב ימיו התכתב בן גוריון עם בגין בחום.
כתב 12 ספרים
ב-1954 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה והצטרף לקיבוץ שדה בוקר בנגב, בקריאה לצעירים ללכת בעקבותיו ולאייש את הנגב. באתר המועצה להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים, מסופר כי בראשית 1955 חזר לכהן כשר הביטחון ובבחירות בנובמבר אותה שנה נבחר מחדש לתפקיד ראש הממשלה.
באוקטובר 1956 פרץ מבצע "קדש" בשיתוף עם צרפת ואנגליה כתגמול על פעולות הטרור מתוך מצרים. ישראל כבשה את חצי האי סיני, אך נאלצה לסגת ממנו בלחץ המעצמות. ב-1963, בהיותו בן 77, התפטר דוד בן-גוריון, שנית, מן הממשלה על רקע "פרשת לבון", שהיא גלגולה של פעולת הביון הכושלת במצרים ב-1954 ("עסק הביש"). ב-1965 השתתף בהקמת רשימת פועלי ישראל - רפ"י, ונבחר מטעמה לכנסת השישית. רפ"י הוקמה בעקבות דרישות לחקור עד תום את "הפרשה".
בן-גוריון פרש מהכנסת ומהחיים הפוליטיים ב-1970, בגיל 84, והקדיש את זמנו לכתיבת זכרונותיו. דוד בן-גוריון נפטר כאמור ב-ו' בכסלו תשל"ד (1 בדצמבר 1973) ונקבר בשדה בוקר ליד קבר רעייתו, בחלקת הקבר אותה בחר בחייו.
בן גוריון כתב 12 ספרים: "זכרונות" (1973-1975), "אגרות דוד בן-גוריון" (1971-1974), "מכתבים אל פולה ואל הילדים" (תשי"ח), "בית אבי" (1966), "אידאולוגיה ומדיניות ציונית" (תשל"ח), "ממעמד לעם" (1974), "מדינת ישראל המחודשת" (1975), "פגישות עם מנהיגים ערבים" (1975), "יומן מלחמה: מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט" (1982), "ייחוד ויעוד - דבריו אל צה"ל ועליו" (1971), "מערכת סיני" (תש"ך) ו"דברים כהוויתם" (1965).
* הכתבה מתבססת על "ויקיפדיה" ואתר "המועצה להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים"