התחזית לקיץ: יהיה כמו בחורף

מהרגע שנשרקה השריקה הראשונה של עונת ה-NBA הנוכחית, כולם ידעו שהאלופה תבוא מהחלק השמאלי של מפת ארצות הברית - סאן אנטוניו, לייקרס, פורטלנד, סקרמנטו ואפילו יוטה הוזכרו כמועמדות. המחלה של אלונזו מורנינג הורידה עוד יותר את קרנו של החוף המזרחי.

העונה נפתחה בנובמבר, בחורף. היא צלחה את האביב ועכשיו, לפני עונת החמסינים, ניתן לקבוע חד משמעית: דבר לא השתנה. אמנם פילדלפיה עשתה רעשים של איכות, לעומת סקרמנטו ופורטלנד שהתגלו כבלוף מושלם, אבל התמונה היא אותה תמונה והקבוצה שתנצח את המשחק האחרון של העונה תגיע מאותו חלק של המפה. גם בגלל האיכות, אבל גם סיבות אחרות, חשובות לא פחות כשמדובר בצפיפות המשחקים של הפלייאוף.

עייפות

הלייקרס וסאן אנטוניו יגיעו לסדרת הגמר של החוף המערבי כשהן רעננות לחלוטין. סאן אנטוניו ניצחה את מיניסוטה בארבעה משחקים בסיבוב הראשון ונזדקקה לחמישה משחקים בלבד כדי לעבור את דאלאס. הלייקרס עשו "סוויפ" (ניצחון על האפס) נגד סקרמנטו ופורטלנד. לעומתן, בסדרות במזרח - פילדלפיה נגד טורונטו ושרלוט נגד מילווקי – ישחקו מינימום שישה משחקים, ואולי גם מקסימום של שבעה משחקים.

למרות כל המחשבות שנוגדות את התיאוריה הזו, הרי ששחקני כדורסל הם אכן בני אנוש: הנימים שלהם נקרעים, השרירים מתעייפים, הגוף דואב והגב זועק למנוחה לאחר שבעה חודשי כדורסל (לחלק מהשחקנים, כמו וינס קרטר וריי אלן ששיחקו באולימפיאדה, מדובר בעונה מתישה יותר). הם צריכים מנוחה, זמן עם המשפחה, עוד יותר זמן כדי להתכונן ליריבה בסיבוב הבא.

טיסות

העונה הזו כל כך משונה עד שכדי לחזות את סופה צריך לצרף לשאר הנתונים הבסיסיים גם מספר נוסף, שמעניין בדרך-כלל בעיקר פקחי טיסה: מרחקים.

טיסות הן עניין שבשיגרה עבור קבוצות כדורסל מקצועניות. לכל אחת מהן יש מטוס פרטי מפואר שמסיע אותן מעיר לעיר. 41 משחקי חוץ יש לכל קבוצה בעונה, אבל סדר המשחקים נקבע כך שקבוצת המערב, לדוגמא, תשחק חמישה משחקי חוץ רצופים במזרח ולהיפך. אף אחד לא רוצה להתיש את הקבוצות במהלך העונה.

הפלייאוף הוא אחר: שני משחקי בית ואחר-כך שני משחקי חוץ. אחר-כך זה תלוי בתוצאה, אבל כמו שהעניינים עומדים עכשיו, קבוצות המזרח יצטרכו להכין את המטוסים הפרטיים לעוד סשן של הלוך ושוב. סאן אנטוניו והלייקרס טסו פעם אחת וחזרו הביתה לנוח. יותר מזה, הטיסות שלהן היו הכי מקומיות שיכולות להיות: הלייקרס נשארו בקליפורניה (סקרמנטו רחוקה 550 ק'"מ מלוס אנג'לס), סאן אנטוניו נשארו בטקסס (דאלאס במרחק 400 ק"מ). בעלי הנוסע המתמיד לא צוברים נקודות על מרחק כזה.

נכון שהמרחק מפילדלפיה לטורונטו הוא רק 500 ק"מ, אבל פילדלפיה צריכה לעשות את הטיול הזה כבר פעמיים, עם יום מנוחה בין משחקים (תהייה: אתם חושבים שהם עומדים בביקורת דרכונים בקנדה?). המרחק בין שרלוט למילווקי הוא כבר משמעותי: 1,000 ק"מ, וגם את המרחק הזה תצטרך כל קבוצה לעשות פעמיים.

אז נכון שכל קבוצה מתמתחת לה על ספות במטוס ומקבלת מהצוות יחס של נסיכי נפט, אבל עדיין מדובר בטיסות: הכנות, מזוודות, לא לישון בבית, המטוס רועד, מגיעים בשלוש בבוקר והולכים לקלוע בעשר, עוד מאבק מנטלי קשה נגד קהל עוין, ובמקרה של שרלוט ומילווקי, אפילו בזמנים שונים.

כל קבוצה מהמזרח, מלבד פילדלפיה, שתגיע למאבק נגד הלייקרס או סאן אנטוניו, תבוא עייפה יותר ועם טיסה אחת יותר מהנציגה המערבית (בגלל מאזן נצחונות טוב יותר של המערביות). יכול להיות שהאליפות הזו תוכרע במץ'-אפ של מרחקי הטיסות.

לאיפה ילך וובר?

התבוסה של סקרמנטו מול הלייקרס הביאה לסיומה הכמעט ודאי של תקופת כריס וובר בסקרמנטו. השאלה לאיפה יילך וובר בוודאי תהיה שאלת הקיץ, והתשובה עליה תביא לשינוי כוח משמעותי בליגה.

לאיפה ייילך וובר? קודם כל לקבוצה שמועמדת לזכות באליפות. אחר כך לקבוצה שקרובה יותר לבית בדטרויט. התברר גם שכדאי לוובר ללכת לקבוצה שבה כבר יש מנהיג ואילו הוא ינגן רק כינור שני. אבל השאלה איפה הולך לבלות כריס וובר תלויה לחלוטין בילדותו.

כשכריס וובר היה ילד, ההורים לקחו אותו לבית צמוד קרקע עם גינה בפרבר של עשירים לבנים. כל מה שוובר עשה עד עכשיו בקריירה שלו: ההליכה למישיגן עם החברים, הריב עם נלסון, הסמים בוושינגטון, כולם ניסיון של וובר להתחבר לצד האבוד שלו, זה שההורים לקחו ממנו כשהוא היה ילד.

וובר צריך להוכיח ל"ניגרס" שהוא אחד מהם. תחברו את כל התנאים הללו, ואת העובדה שהניקס נפטרו סוף סוף מדייב צ'קטס, ותבינו לבד כי רוב הסיכויים שבשנה הבאה וובר יתחיל לשתף פעולה עם לטרל ספריוול