וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא הכל אחלה

גדי להב, ברצלונה, מיוחד לוואלה!

18.11.2004 / 11:12

גדי להב לא רוצה "האמוס", "אומוס" או "אומוש" – הוא חייב את הדבר האמיתי. וידויו של ישראלי מכור לחומוס בברצלונה

כל ישראלי שגר בחו"ל מתוודע לאמיתותה של הקלישאה: שלושת הדברים שאתה הכי מתגעגע אליהם במישור הקולינרי הם חומוס, במבה ושקדי מרק. אבל אל לנו לשים את שלושתם באותה עגלת סופרמרקט. לשניים האחרונים אתה אכן כמה מדי פעם, במיוחד כי הם לחלוטין לא בנמצא. אבל חומוס זה סיפור אחר. זה לא שאני מחבב חומוס. זה גם לא שאני אוהב חומוס. די להכחשה. הגיע הזמן להתייצב ולומר: אמא, אבא – אני מכור. למעשה, גולשים יקרים, סביר להניח שגם אתם מכורים. אתם פשוט לא מודעים לכך כי אתם מקבלים באופן קבוע את המנה היומית ישר לווריד.

חומוס הוא ההוכחה האמפירית שלא משנה אם אתה אשכנזי, אתיופי, או עולה חדש מוויאטנם, בתור ישראלי אתה מזרח תיכוני. יעברו חודש, חודשיים, או במקרה קיצוני שלושה חודשים, עד שתקום יום אחד חסר מנוחה, מתרוצץ ברחובות אנה ואנה, עד שתגלה – אתה בקריז. אינך יכול עוד. אתה זקוק נואשות לשוב ולטעום את הטעם הזה, החמצמץ-מלוח, עם המרקם הנימוח, זה שאי אפשר להגדיר אותו אחרת מלבד "טעם של חומוס". כי חומוס לא דומה לשום דבר אחר.

כמה טוב שאני גר בברצלונה, אמרתי לעצמי, עיר מקלט לאלפי מצרים, פלסטינים, ירדנים ולבנונים – כולם באים מערש הולדתו של החומוס. לך לך לרובע גראסיה, ורק תבחר מסעדה. בפעם הראשונה שנתקפתי בדודה הקשה והבלתי נשלטת הזו, אמרתי לעצמי – למה שלא נעשה מהעניין אירוע קוסמופוליטי. מה דעתכם ללכת לאכול חומוס, שאלתי את האנשים מסביבי. "לאכול מה?", הם ענו. חומוס, אמרתי. "חומוס?". כן חומוס, לא מכירים?. "אה", אמר האמריקאי. "רצית לומר 'האמוס'". "אה", אמרו הספרדים, "אתה מתכוון ל'אומוס'". "אה", פלטו הפורטוגזים. "אומוש. ודאי שאנחנו מכירים". האמוס, אומוש - ואט-אבר, אמרתי, העיקר שיש אישור של הקהילה הבינלאומית.

נתחיל מזה שמדובר בחוויה גסטרונומית שונה לחלוטין אפילו ברמה הטקסית. כי בשבילנו חומוס זה כמו לחם וחמאה. פה בשביל לאכול חומוס הולכים למסעדה. כלומר, זה לא לזרוק פיתה למיקרו באמצע הצהריים, זה סוג של בילוי בליל שישי. חוץ מזה אתה מגלה וריאציות תמוהות כמו שווארמה-עוף (שזה כמו כדורי פררו-רושה משוקולד 'השחר', או עוגת גבינה מאבקת הלבנה) ומשהו שנקרא "סלסה בלנקה", יענו רוטב לבן, או בשבילכם – טחינה. אבל אנחנו סוטים מהעיקר. נוחתת על השולחן צלחת עם חומר צמיגי חסר טעם מוגדר, ולידה דבר שכנראה אמור להיות פיתה, אבל דומה יותר לנייר טואלט. כלומר: דק, יבש, ואתה אמור לנגב איתו. "מממממממ", אומרים חברי הקהילה הבינלאומית. "יופי של אומוש". זה?, אני שואל אותם. אם המקום הזה היה נפתח בישראל, במקרה הטוב הוא היה נסגר תוך 4 דקות. במקרה הרע הוא היה מקבל תביעה ציבורית, כולל מקהילת עולי וילנה, על הונאה. זה אולי אומוש מצוין, אמרתי בעוד מה-שאמור-להיות-פיתה מתפורר לי באמצע השוונג של הניגוב. אבל חומוס – זה לא.

פלאפל ופרוצות אפריקאיות

בצר לי הלכתי להתייעץ עם הגווארדיה הישראלית המצומצמת שחיה בעיר הזו. מסתבר שאני לא לבד. פתחנו סניף של מכורים אנונימים. עם הזמן הסתבר לי שסניפים דומים קיימים גם בערי מפתח אחרות באירופה. בחיפוש אחר חומוס טוב נשלחתי לקצוות העיר וטעמתי פלאפל לצד קרבות רחוב של פרוצות אפריקאיות. אין ישועה. אני באמת לא מבין איך, אבל ערביי ברצלונה לא יודעים לעשות חומוס.

"בסדר", אמרו לי החברים. "זה הכל הפטריוטיזם המופרז שלך. אתה תלמד את הערבים לעשות חומוס?". הם כאמור מאוד מרוצים מהאומוש שהם מקבלים פה. ויש לכך רק הסבר אחד: הם פשוט לא מכירים משהו אחר. זה כמו שאנחנו היינו מאוד מרוצים מערוץ 1 לפני שהגיעו ערוץ 2 והכבלים. כי עד שהתוודענו לג'יי לנו, חשבנו ש"סיבה למסיבה" היא פצצה של תכנית אירוח ו"פסוקו של יום" הוא בומבה של לייט נייט שואו. תושבי ברצלונה אוכלים את האורי לוי והשרי רז של החומוס. לנו יש חומוס ירושלמי, להם יש חומוס רוממה.

כל זה השתנה ביום שנחתו בביתי קופסאות חומוס מהארץ. חומוס צבר, לא משהו מיוחד, זה עם החומרים המשמרים והארומה המעט תעשייתית, מה שבכל מקרר ישראלי נמצא ליד החמאה והקוטג' (עוד מוצר ללא תחליף, אגב). תוך 4 דקות נעלם קילו חומוס כלא היה והחדר התמלא פרצופים נדהמים. מאז, בכל פעם שאני מודיע למי שמסביבי שמגיע אלי אורח מהארץ, הם שואלים אותי: "הוא מביא לנו אומוש?". אומוש הוא לא מביא, אני עונה, אבל חומוס דווקא כן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully