האמריקאים דופקים את הראש בפלוג'ה

נו, אז פלוג'ה נכבשה. איזה יופי. הצבא החזק והמצויד בעולם הצליח, לאחר פסיחה בת חודשים ארוכים על הסעיפים, ודחייה מטעמים אלקטורליים, להתגבר על כמה אלפי לוחמי גרילה החמושים בנשק קל ומרגמות. חבל רק שזה לא ישנה שום דבר בנוגע לסיכויי ההצלחה האמיתיים של היוזמה האמריקאית בארם נהריים.

הכל התחיל בראשית 2004. פלוג'ה, מעין בני ברק של עיראק, שבה אפילו בדוכני קבב יש חדרי תפילה זעירים, נשמטה משליטת הקואליציה ועברה לשליטתם של קיצונים מוסלמים, חלקם סונים מקומיים וחלקם ג'יהאדיסטים זרים, כמו אבו מוסעב א-זרקאווי ודומיו. התהליך הגיע לשיאו בסוף מרץ השנה, כאשר ארבעה קבלנים זרים שנסעו ברחובות העיר נפלו למארב, נרצחו וגופותיהם חוללו.

הזעזוע היה רב, ובבית הלבן הוחלט שאין מנוס מתגובה קשה שתבהיר לחבר'ה בפלוג'ה מי בעל הבית. באחד באפריל קיבל מפקד הכוחות האמריקאים בעיראק דאז, הגנרל ריקארדו סאנצ'ז, פקודה מהבית הלבן להורות לנחתים להתכונן לקרב לכיבוש העיר. הצעתם של הנחתים עצמם, להסתפק בסדרת פשיטות לתוך העיר כדי ללכוד את האחראים למעשה, נדחתה עקב ההוראה מגבוה. מפקד הנחתים בעיראק באותה תקופה, הגנרל ג'יימס קונוויי, אמר עם פרישתו מהתפקיד בספטמבר, "הרגשנו שכדאי לתת למצב להירגע, לפני שניראה כמי שתוקפים מתוך נקמנות. אין לי ספק שהגברנו את האיבה שם".

אבל פקודה היא פקודה. אז הנחתים יצאו למבצע, לחמו ביעילות כהרגלם, אבל כעבור כמה ימים, כשהיו ממש על סף הצלחה במשימה – החזרת השליטה בעיר לידי הקואליציה – קיבל ממשל בוש חררה ממספר ההרוגים, וליתר דיוק מהתגובה הנזעמת שמספרם עורר ברחבי העולם הערבי והעולם בכלל. הנחתים קיבלו הוראה לסגת, ואחרי ניסיון מביך עם העמדת גנרל נודע לשמצה של סדאם בראש "בריגדת פלוג'ה" המאולתרת, שהיתה אמורה לשלוט בעיר, הופקרה העיר, השוכנת 50 ק"מ מהבירה בגדד, למשך יותר מחצי שנה לשליטתם הבלתי מעורערת של פנאטים דתיים. ארה"ב יצאה מהמערכה כשהיא דומה לעבד מהסיפור על הדג המסריח. אותו עבד, למי שלא מכיר, התלבט כל כך בין סוגי ענישה, עד שבסוף גם אכל את הדג המסריח שהביא מהשוק, גם קיבל מלקות וגם נזרק מהבית. ארה"ב גם איבדה מיוקרתה כשארבעה מאזרחיה נפלו קרבן ללינץ' מחריד, גם הסתבכה במשבר תדמיתי עקב תגובתה הנמהרת, וגם ויתרה ברגע האחרון והתירה למורדים בפלוג'ה להתגאות בשליטה בעיר שלמה, באמצע הפלישה של מעצמת העל.

היה ברור שהמצב לא יכול להימשך כך, והדבר היחיד שדחה את כיבושה המחודש של בני ברק העיראקית היה מערכת הבחירות בארה"ב, במהלכה לא יכול היה הנשיא בוש להסתכן בתמונות קשות שיזכירו לבוחרים עד כמה התחרבשה המלחמה שלו בקצה השני של העולם. אז אחרי שנבחר מחדש, נגמרו הדחיות ואפשר היה להתחיל במבצע המיוחל להחזרת הכבוד. אלא מה? בחצי השנה שמאז הביזיון באפריל הפכה הפלישה לפלוג'ה לאחד המבצעים הצבאיים השקופים בעידן המודרני. לוחמי הגרילה, שכל הקטע שלהם הוא לא לעמוד ולחכות שהאויב העדיף יכתוש אותם בקרב נטוש, הזדרזו וברחו מהעיר, במיוחד הדגים השמנים שביניהם, כשהם משאירים מאחור רק כמה אלפי חפ"שים למות על מזבח הג'יהאד.

חוסר יעילותו של המבצע בהבסת המורדים הוכח עוד בטרם היה קרוב לסיום, כשההתקוממות התפשטה לערים אחרות בעיראק, כולל העיר החשובה מוסול, שבמשך ימים מספר שלטו בה כנופיות של חמושים. בנוסף, ההתעקשות על פלוג'ה סייעה להסתיר את העובדה – שהיתה ברורה מתחילת המלחמה, שהבעיה אינה רק בעיר זו, אלא בכל "המשולש הסוני" ובעצם בכל השליש המרכזי של עיראק. המורדים שולטים מעשית גם בערים רמאדי, בעקובה, סמארה ואחרות.

בנוסף, מסתבר שההמתנה הממושכת, שעיקרה את המבצע מכל ערך צבאי ממשי, לא נוצלה לתכנון נבון של ההיבטים ההיקפיים. מאות אלפי התושבים, שצייתו להוראת כוחות ארה"ב ויצאו מן העיר לפני המתקפה, מצאו את עצמם במדבר, ללא אוכל ומים. התושבים שנשארו בבית נמצאים במצב גרוע יותר, שכן המים בעיר נותקו, וכך גם החשמל, וכוחות ארה"ב מסרבים להניח לאנשי הצלב האדום לספק סיוע חירום לאזרחים, שעל פי הדיווחים גוועים ברעב ובצמא, נדבקים במחלות ומדממים למוות בעיר ההרוסה.

לוחמי הנחתים אינם טיפשים. הם יודעים שהאתגר האמיתי שלהם מתחיל רק כעת. "ידענו ששלב הלחימה היה משהו שנוכל לשלוט בו בקלות. עכשיו מתחילה העבודה האמיתית", אומר הקולונל דן ווילסון, קצין תכנון בנחתים. יש כבר תוכניות להביא לעיר עירייה חדשה וראש עיר חדש, ולהתחיל בשיקומה עם תקציב ראשוני של 178 מיליון דולר, בנוסף ל-1.2 מיליארד דולר מתקציב השיקום הכללי של עיראק, שמיועדים למחוז אל אנבאר והזרמתם מתעכבת משום מה.

אבל למרות הכוונות הטובות, נמשכת הבעיה העיקרית של התנהלות ארה"ב בעיראק: פשוט לא ניכרת בפעולותיה שום דחיפות בנוגע לרווחת התושבים. כך היה עם הבזיזה בבגדד, שהשתוללה במשך שבועות עד שהכובש התעשת והשליט סדר מינימלי. כך בהפצצות חסרות הרסן על מרכזי אוכלוסייה (הפצצות שעל עשירית מהן היתה מדינה כמו ישראל ננזפת בחומרה במועצת הביטחון). כך באספקת החשמל הלא סדירה וכך בעצם בכל פעם שכוחות ארה"ב בעיראק מוצאים את עצמם במצב שיש לו נגיעה לחייהם של התושבים. גם בפלוג'ה חוזרת המגמה הזו, וזה עוד לפני שהתפרסם הסיפור על הנחת שרצח פצוע לא חמוש.

צבא ארה"ב עוד יכול להצדיק את ההתנהלות הזו. ראש ממשלת עיראק, איאד עלאווי, שבסמכותו הרשמית מתנהל כל המבצע הזה, אינו יכול. הוא אמור לגלם, בכל צעד ואמירה, את עליונות השיטה הדמוקרטית, שכל עיקרה העמדת רווחת האזרחים בראש סדר העדיפויות. בכך שאינו נזעק על מניעת סיוע לאזרחים במצוקה, מבהיר עלאווי לאזרחיו שרווחתם ושלומם תופסים אצלו מקום שני, אחרי הוראות הבוס מוושינגטון.

לוחמי ארה"ב יודעים שפלוג'ה לא תהפוך פתאום לעיר ידידותית ושלווה. הם אומרים בגלוי, שבמקרה הטוב תהפוך פלוג'ה לעיר כמו בגדד, שבה השלטון המרכזי רעוע ולמורדים אין כל בעיה לבצע התקפות. השאלה האמיתית היא איזה תפקיד ישחקו הזיכרונות מפלוג'ה אם וכאשר יילכו אזרחי עיראק לקלפיות. מ