הקב"ה אינו שמח

ב"ה

השאלה אם ראוי לשמוח במפלתו של אויב נמצאת כשאלה מפורשת בתלמוד וגם חז"ל התעמקו בה. לעניות דעתי, תלמוד תורה אינו רכישת אמיתות וקבלת תשובות, אלא שאילת השאלות ופיתוח רגישויות למורכבות הקיום האנושי.

כתרומה לפיתוח הרגישויות האלה, רציתי לתת דין וחשבון על סוגיה בתלמוד המתחילה בפסוק מספר דברים "והיה כאשר שש השם עליכם להיטיב אתכם [כאשר אתם עושים את המעשים הנכונים]... כן ישיש להרע אתכם [כאשר אינכם נוהגים כראוי]". הכוונה היא לעם ישראל, כאשר אנחנו בעוונותינו רשעים. מן הפסוק מתקבל הרושם הברור שהקב"ה שש להעניש את הרשעים, וכמו שנאמר "באבוד רשעים רינה".

כנגד הגישה הזו מעלה הגמרא גישה הפוכה. היא מרעימה בשאלה רטורית האם הקב"ה אכן שמח במפלת רשעים?! הייתכן?! ומביאה שני מקורות שמהם יוצא כי אין זה כך. המפורסם שבהם הוא המסורת לפיה בזמן שטבעו המצרים בים סוף, אותם מצרים שעינו וששעבדו את עם ישראל, והשליכו את ילדיהם ליאור – לא שמח הקב"ה במפלתם. וכשביקשו מלאכי השרת לשיר לפניו גער בהם "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!".

ובכן - מה? התלמוד מביא את שתי הגישות המנוגדות על השאלה האם לשמוח במפלת רשעים. האם אפשר ליישב ביניהן? עונה התלמוד: "הוא [הקב"ה] אינו שש, אבל אחרים [בני אדם] הוא משיש [מתיר להם לשוש]". כלומר, שמחתם של בני אדם במפלת רשעים היא תגובה טבעית ואנושית, שאין לגנותה. וכמו שמספר המדרש, כשעמדו בני ישראל על שפת ים סוף וראו את המצרים טובעים, שמחו לראות במפלת אויביהם. אפשר להוציא מן התלמוד שיש צידוק לאותם יהודים שכאשר שמעו על מותו של האויב שמחו ואף הרימו כוסית. זוהי תגובה טבעית ובריאה, משום שהאויב אשם בשפיכת דמם של למעלה מאלף מבני עמנו.

אבל ישנה רמה גבוה יותר, זו שמייחס התלמוד לקב"ה. כל אדם הוא אדם, וכל מוות הוא מוות, ומותו של אף אדם אינו מעורר שמחה.

דברי התלמוד מתאימים לתפישתו של הרב קוק על היחס בין הציבור החילוני לציבור הדתי. הרב גרס כי בתחומים מרכזיים הציבור החילוני נושא רמה רוחנית גבוהה יותר משל הציבור הדתי. הציבור הדתי - באופן כללי כמובן - חזק יותר בעולם התיקון. הוא חי בהתאם לנורמות הבריאות והטבעיות, הוא נושא ערכים וסדרי חיים הנותנים לחיים ברכה. אבל השמאלנים הללו, המזדעזעים לראות יהודי דתי שמח, ואף שותה לחיים, על מותו של הרשע, מייצגים בעצם רמה רוחנית גבוהה יותר. דווקא חילונים אלה מייצגים את נקודת מבטו של הקב"ה, שאינו שש במפלתם של רשעים.

זה המקום לדון בביטוי "יפה נפש". הרי לכאורה שבח גדול הוא לאדם אם נפשו היא יפה, אם הוא עדין ורגיש ומודע לטראגיות ולפרובלמטיות הבלתי פתירה של הקיום האנושי. אבל תפישה כזאת – דווקא בגלל רוחניותה היתרה – יכולה להרוס את הקיום הטבעי והבריא. מי שאינו יודע שאויב הוא אויב עלול לשלם ביוקר רב. הקב"ה ינחה אותנו לגבי המינון המתאים בין בריאות טבעית לרוחניות אלוקית. באיזה מובן נכון לשמוח במפלתו של האויב ובאיזה מובן נכון לשמוע לעצת החכם מכל אדם "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו" (משלי כ"ד 17-18).