"באבוד רשעים רינה"

ב"ה

"אני מבקש למסור לך את תנחומי על מות ערפאת..." (אריה גולן מראיין את אחמד טיבי, רשת ב' של קול ישראל)

עם שחר הפליגה סירת משמר החופים הקטנה של משטרת ישראל, אל מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה. שם בלב ים נפתחה תיבה קטנה שהכילה אפר ואבק עצמות. תוכן התיבה פוזר לכל רוח, בסיום משימתה, שבה הסירה אל חופי הארץ.

השנה - 1961. האפר – אפרו של רוצח היהודים אייכמן. והימים - ימי מפא"י, טרם עידן היפוך הערכים של אוסלו.

אילו היה נתפס האיש היום, סביר להניח שעדת מעריצים ישראלית נלהבת היתה מלווה את ארונו בדרכו לשדה התעופה ואריה גולן היה מתקשר למקורביו ומוסר להם את תנחומיו בשידור חי. שהרי מה כבר ההבדל בין אייכמן לערפאת מלבד יעילותו היתרה של הראשון. בשישים השנים שחלפו מתום המלחמה ההיא היה ערפאת אחראי לרציחתם של יותר אזרחים יהודיים מכל אדם אחר על הגלובוס. דקות לפני שהועלה על המסוק לפריס, עוד חתם על העברות כספים לארגוני הרצח השונים. כמעט שאין ישראלי שאין לו קרוב או חבר שנרצח בשליחות הארכי רוצח ההוא, אך מהאזנה לדווחי התקשורת דומה היה שמדובר באחד מאבות הציונות.

מה פשר מחלת הנפש הזו, שהחלה בלחיצת היד ההיא על מדשאת הבית הלבן? רוב הישראלים, גם אם אינם דתיים, מצוידים במצפן הערכים היהודי המסורתי. הם לא התבלבלו מן הטירוף שאחז במנהיגי ישראל ובשכבה חברתית דקה המבקשת להיפטר מזהותה היהודית. אמנם תמיד ימצאו רבנים שיתיישרו עם הקו הרשמי ויטהרו את השרץ – אך מדובר תמיד במיעוט חסר משמעות. משירת הים, המשך בתליית המן, ועד מות הצורר הגרמני – ידעו יהודים שפויים לשמוח באבוד רשעים.

בעידן הפוסט-מודרני המוותר על מושגי הטוב והרע (ומשאיר את במת ההיסטוריה לרע לבדו),בתוך שיגעון היפוך הערכים, כשנדמה שאומה שלמה איבדה את האמונה בצדקתה, נכון וחשוב היה ליצר עוגן ברור של שפיות. יש טוב ורע בעולם. אנחנו דבקים בטוב, נלחמים ברע – ושמחים באובדנו. צר לנו על כל היהודים שנהרגו משום שלא חיסלנו את הרע ההוא לפני שנים רבות. מודים אנו לבורא עולם שסילק מן העולם את הרוצח הזה. נרים כוסית לחיי כל היהודים שבשל כך יוסיפו לחיות. שנאמר, "באבוד רשעים רינה" (משלי י"א, 10).