בלוג גוש קטיף

יום שלישי 9/11

יום המבחן הגיע. המפד"ל הפתיעה כשהתפטרה. הייתי בטוחה שהם ימציאו ברגע האחרון משהו כדי לא להתפטר, בסגנון "ערפאת מת, אז אולי עכשיו ראש הממשלה ישנה את דעתו, בואו ניתן לו עוד 14 יום".
ביבי לא הפתיע. היה צפוי, כרגיל.

יום רביעי, 10/11

ערפאת מת. אין ספק שבעקבות מותו מפלס הרשע בעולם ירד. כבוד גדול עשתה לו התקשורת בהתעסקות האובססיווית בו ובאנשיו.
מבחינתי ערפאת מסמל בחייו את התהליך שעבר הטרור בשנים האחרונות: אם בעבר כל אירוע טרור היה נחרט בזיכרון הקולקטיבי שלנו – כמו אנטבה, סבנה, אוטובוס הדמים וכד' – הרי שבעשור האחרון, מאז הגעתו של ערפאת לעזה, הטרור הגיע לפתח ביתו של כל ישראלי, והפך לדבר שבשגרה. כל חיינו השתנו מאז בואו. הוא ואנשיו הפכו את הטרור למעשה מקובל, רצח אנשים הפך לדבר לגיטימי, המטרה מקדשת את האמצעים.

לצערי, אני יודעת שום דבר אינו עומד להשתנות. שוב יתחילו דיבורים על מזרח תיכון חדש – ושוב נצטרך לתת מחוות והזדמנויות. חבל שאנחנו לא לומדים מטעויות.

יום שבת, 13/11

האסלאם חוגג את "עיד אל פיטר" ואצלנו במשתלה 25 עובדים יצאו לחופשת חג. בתגובות שקיבלתי לבלוג קראתי על ניצול העובדים הפלסטינים. להזכירכם, מי שמפרנס אותם זה אנחנו. כל משכורת מפרנסת משפחה. בישראל הם כבר לא עובדים 24 שנים. המגיבים טוענים כי אני מנצלת את המדינה ומקבלת טובות הנאה. האמת? הייתי שמחה אם זה היה נכון. מי לא רוצה לקבל מענקים? אבל זה ממש לא נכון. אנחנו משלמים מיסים וארנונה לא פחות מכל אחד אחר, ואולי אפילו יותר. החובות שלנו למדינה אינם שונים משל כל אזרח אחר. לעומת זאת את הזכות שלי לחיות בביטחון אני לא ממש מקבלת. קרוב לחמשת אלפים פצצות מרגמה וטילי קסאם אינם ממש הרעיון שלי על חיים בביטחון.

ולאנשים הנחמדים שאומרים שאני יכולה לבחור לא לגור בגני טל, אני בכלל לא יודעת מה לענות. סבא שלי ודוד שלי נרצחו בשנת 1938 בגליל כשהם הלכו לשאוב מים בירדן, לאחר שהערבים פוצצו את מגדל המים של משמר הירדן, המושבה בה התגוררו. אז מה, הם אשמים? אולי הם היו צריכים לחיות במקום יותר בטוח? מאוד מסוכן לחיות ליד כפרים עוינים...

דוד אחר שלי נהרג בניסיון להגן על המושבה כשהסורים ניסו לכבוש אותה במלחמת השיחרור. אולי הוא אשם? או שאולי מי שאשמה היא בעצם סבתא שלי, שגידלה אותו במקום הזה ואיבדה את בעלה ובנה במה שהיום היינו מכנים "פיגוע". הרי היא היתה יכולה לגור בתל אביב, במקום במושבה שלא מעניינת אף אחד. למה היו צריכים להיהרג שם חיילים?

מגיבים יקרים, אינני רוצה שיקרה לאף אחד (בעיקר לא לבני משפחתי) שום דבר. אני חושבת שאם ניכשל במאבק על גוש קטיף, חס וחלילה, כל מה שאני וחברי עוברים עכשיו, יעברו גם תושבי הנגב, הגליל, ואחר כך המרכז.

יום שני, 14/11
סוף סוף, אני בחופש!

נא להכיר - משפחת ברגר, מושב גני-טל. גוש קטיף: יואב, 30, בעל משתלה לגידול צמחי גן; שלומית, 30, מורה בהכשרתה, עובדת עם יואב במשתלה; הדס, 4, גברת קטנה, יודעת טוב-טוב מה היא רוצה, ומסתובבת כל הזמן עם חברות; איתן, 2, מתוק וכובש. אוהב לשחק בכל מכשיר שממש לא נועד למשחק. בעיקר במה שהכי יקר.

בשבועות הקרובים ננסה לשתף אתכם במה שעובר על משפחה ממוצעת שנדרשת פתאום, באמצע החיים, לנהל את שגרת חייה במצב של חוסר ודאות שהטילה עליה הממשלה אותה בחרה.