"תראו את הפלסטינים הברברים האלה"

ישב לו עם ישראל בימים האחרונים מול המסכים – והתמוגג מול התמונות הקשות שהגיעו מהרשות הפלסטינית. גם ערוצי הטלוויזיה והאינטרנט חייכו בשביעות רצון מזינוק הרייטינג, ורק ראש הממשלה אולי קצת התבאס מחשיפת היתר של הראיס. מעבר לווידוא הקבורה של הראיס, אנחנו בעיקר שמחים על ההזדמנות לצפות בתוהו ובוהו המתרחש ברשות הפלסטינית – החל בהלוויית ערפאת ועד הירי באוהל האבלים בעזה – ולצקצק בלשוננו.

אח, תענוג לראות את השוטרים הפלסטינים מבזבזים תחמושת של חודש כדי להרחיק את ההמונים מהארון של הראיס; נחת, פשוט נחת, לראות איך הערבים האלה לא מצליחים אפילו להרים טקס קבורה ממלכתי. ואז הגיעה התקרית האלימה באוהל האבלים בעזה, ושוב יריות לכל כיוון ואבו מאזן מחולץ באטיות מלחיצה למקום מבטחים, תוך השלכת כסאות ה"כתר" המסודרים בשורות לכל כיוון; והתעקשותו של אבו מאזן כי לא ירו עליו; ועדיין לא מוקדם להיפרד מהשקרים שאפפו את אשפוזו של ערפאת ומותו המתמשך כאורך הגלות. אין מה לומר – ערבים. יושב לו ישראלי בבית, לכאורה קצת מודאג מהבלגן אצל השכנים, אך למעשה מרגיש צודק מתמיד: "מדינה הם רוצים? קודם שיצליחו לשמור על הבכירים שלהם". במוחם של הקיצונים חלפה אולי המחשבה "אולי טוב שפרס נתן להם רובים, שיהרגו אחד את השני...".

סליחה, אבל מי אנחנו שנלמד את הפלסטינים משהו בתחום הזה? המשקפיים בהם אנחנו צופים על כל הנעשה ברשות הפלסטינית תמיד, ובשבועות האחרונים בפרט, הן די בעייתיות, והצטברה עליהן שכבת התנשאות רבת השנים. גם אם בכל קנה מידה אמפירי מה שקורה ברשות הפלסטינית הוא צעד וחצי לפני אנרכיה – השאלה היא כמה רחוק מזה אנחנו נמצאים.

האם אנחנו יכולים וצריכים להשוות את ההלוויה "האמוציונלית והשבטית" של ערפאת להלוויה המכובדת של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין? או שמא עלינו להשוות אותה לאירוע המופק והמאובטח למשעי בכיכר שהסתיים ברצח אותו ראש ממשלה? האם אנחנו יכולים ללגלג על תצוגת האופנה של מדים שאבטחה את ההלוויה, או ניסתה לחלץ את אבו מאזן מהאוהל, כשאצלנו יש שלושה גופי מודיעין גדולים שעדיין לא למדו לדבר אחד עם השני, או רחמנא ליצלן לשתף פעולה. האם גיבוב אנשי הביטחון הפלסטינים המבוהלים איבדו אתמול את האישיות המאובטחת, או שמא היתה זו היחידה הממלכתית שלנו לאבטחת אישים, על חליפותיה ואוזניותיה, שפישלה? האם לנו יש זכות לבקר את תעשיית ההונאה והשקרים הפלסטינית, כשראש הממשלה המכהן שלנו מעורב בשתי פרשיות, שגם אם ייצא מהן נקי, הרי שהן מסריחות יותר מחירייה ביום טוב? האם אנחנו יכולים להסתלבט על מעורבותה המגוחכת של סוהא ערפאת בשיקולי ההנהגה הפלסטינית, כשבעברנו הקרוב מחייכות באיפור מלא לאה רבין ז"ל ושרה נתניהו תבדל"א, שלא לדבר על אחת, הילרי קלינטון שמה?

התשובה הסופית היא לאו מוחלט. אנחנו אמנם חיים במדינה מפותחת, אבל כזאת המתנדנדת על קצה הצוק של רפובליקת בננות / עולם שלישי, בכל הקשור להתנהלות, שלא לומר שחיתות ציבורית. נכון, יש לנו הייטק וסטארט אפ, והפלסטינים מייצרים בעיקר טילי "יאסר", אבל צריך לזכור שגם אנחנו מייצרים טילים – ההבדל הוא רק בעלות. זה נכון שהביוב שלהם זורם בלא הפרעה למאגרי מי התהום, ושהמילה אקולוגיה טרם זכתה כנראה למקבילה פלסטינית, אבל אצלנו גונבים חול, הורסים ובונים על חופים ודורסים פינות חמד אחרונות תחת כבישים מהירים.

ובקיצור, אולי עדיף שנסתום.