בלוז לאח

במהלך השנים לא הייתה הזדמנות אחת שבה התייחסתי לאול' דירטי בסטרד מבלי להסתלבט על חשבונו. לא יכולתי לשמוע אלבום שלו בלי להתפוצץ מצחוק. גם את ראשי התיבות של השם שלו, נהגתי להגות: "אוי די.ביל". אז איך זה קרה? הוא הרי חי על הגבול, בדיוק השתחרר מהכלא, אבל אף אחד (כנראה) לא חיסל אותו, כמו את מיטב הראפרים המנוחים שלפניו. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא התלונן על כאבים בחזה, וייתכן שבשבת האחרונה הוא נפטר בגיל 35 מהתקף לב.

כשאומרים "אחד בדורו", ODB הוא המשמעות נטולת הקלישאה. הוא באמת היה מוזר. הראפ שלו היה פסיכי, מטונף ברמות הגסות ביותר, אסוציאטיבי ומתקשר בעיקר עם עולם המושגים הפרטי שלו. הוא המציא מושגים ("שימי שמי יו, שימי יו, שימי ייה"), היה לו מבט חולה בעיניים והראפ שלו גבל בשירה. נדמה שהוא רצה להיות משהו בין זמר בלוז לדין מרטין, אבל כשהוא שר בכזאת רצינות, היה כבר קשה להבין אם זה מצחיק כי הוא רוצה שזה יצחיק, או בגלל חוסר המודעות המוחלט שלו.

שמו המקורי היה ראסל ג'ונס, אבל במהלך השנים הוא החליף את השם גם לדירט מק'גירט, דירט דוג, אוסיירוס וכן – ביג בייבי ג'יזס. הוא גדל בשנות השבעים-שמונים בברוקלין, ויחד עם בני דודיו שזכו לכינויי החיבה ריזה (RZA) וג'יניוס (GZA/Genius), הקימו את הוו-טאנג קלאן, קולקטיב הראפ הכי משמעותי של הניינטיז, בעיקר כי היה נושא לפיד הראפ-הארדקור בעולם, וגם כי כמות החברים שנכנסה ויצאה מההרכב גרמה להם להידמות לזמן קצר לגבעטרון של ההיפ-הופ. ה-וו אף פעם לא היו הרכב צבעוני מידי, אבל דירטי, יחד עם המתוד מאן, היה הצבע של הלהקה. באחד התיעודים המוקדמים שלהם ב"יו! MTV ראפס" המיתולוגית, הוא אמר: "קוראים לי בסטרד (ממזר) כי אין אבא לסגנון שלי".

ב-1995, שנתיים אחרי שיצא אלבום הבכורה הקלאסי של הוו, שחרר דירטי את אלבום הסולו הראשון שלו: "Return To The 36 Chambers: The Dirty Version". הגוון האקסצנטרי שלו, שהגיע בין חרוז קשוח אחד למשנהו של חברי הוו, השתלט על האלבום כולו. רבים ניסו לחקות אותו, אבל אף אחד לא הצליח, משום שהמוזרות של ODB הייתה אותנטית. אחד משיאיו היה ל"Woo-Hah (The Worldwide Remix) ", להיטו הראשון של בסטה ריימז. בגרסה הזאת, מהוירטואוזיות בתולדות הראפ, דירטי ממש גורם לבסטה להישמע שפוי.

מפגש קצת פחות מתבקש היה ברמיקס ל"פנטזי" של מריה קארי. המעריצים שחשבו שדירטי מיהר להתמסחר לא ידעו שקארי והוא למדו יחד באותה כיתה בבית ספר. יש מצב שהוא באמת הגשים שם פנטזיה, לפחות ברמת הילד הכי משונה שפתאום עושה משהו עם מלכת הכיתה. מיותר לציין: הבית שלו היה כל כך מעוות ומצחיק, שכל קשר בינו לבין השיר היה רק כי ידענו שהוא שם.

בטקס פרסי הגראמי של 98 התפרץ דירטי לבמה, ומחה על כך שפאף דאדי לקח את הפרס ולא הוו-טאנג. אז למה הוא חטף את המיקרופון דווקא לזמרת הקאונטרי-פופ החביבה שון קולווין? מה גרם לכוכב כמוהו לגנוב נעליים מחנות בווירג'יניה באותה שנה? האגדה מספרת שיש לו כ-13 ילדים. עובדתית הוא הסתבך קשות עם דמי מזונות לאחת האמהות, ואיים על אחרת. ב-99' הוא הכניס את עצמו לגמילה מקראק. בין לבין היו לו אינספור התחככויות עם החוק והפשע, כולל כדור אקדח שנורה בגבו. בתוך כל המהומות הללו הוא הוציא את אלבומו השני, "ניגה פליז", שכלל את "Got Your Money" – דואט עם קליס בהפקה השמנה של הנפטונז, שיר שהתחקה אחרי "בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון. התקליט כלל גם ביצוע בלוזי פשוט, נטול ראפ וקורע לב ל-"Good Morning Heartache", המזוהה עם בילי הולידיי. שאר האלבום היה בינוני.

הסתבכויותיו ההולכות ומצטברות יכלו לעלות לו במאסר, אך הן הומרו בחצי שנת גמילה נוספת. בסוף 2000, חודשיים לסוף הגמילה, דירטי נמלט. תוך שהמשטרה רודפת אחריו, הוא הספיק לבצע תרגיל בסגנון האחים בלוז - לעלות למופע חגיגי עם הוו-טאנג, ולהימלט מהבמה ומהשוטרים. הוא נעצר בפילדלפיה, כשהמון התקבץ מחוץ לסניף מקדונלדס וביקש חתימות. אחד המעריצים, אגב, היה בנה של שוטרת והוא שאמר לה, רגע לפני ששמה עליו את האזיקים, מיהו האיש הנחמד עם העט. דירטי, איך לא, שב לקלבוש, וה-וו המשיכו להקליט בלעדיו.

ODB לא היה ראפר מאיים ולא גנגסטה-ראפר. הוא היה מצחיק, אידיוטי, מופרע, עם סיפור חיים שכמה מגדולי הרוקרים היו מתים להשחיל לרזומה, ואף אחד לא נשמע כמוהו. דווקא עכשיו, כשהוא סוף סוף יצא לחופשי מהכלא וכמעט והשלים את הקלטות אלבומו השלישי, זה נגמר. אמנים כמוהו לא מספידים, זה פשוט לא ממש הגיוני.