בברצלונה אנחנו נראים רע

החייל עומד במחסום. הוא נשען על הבטונאדה, מפצח גרעינים. "אנחנו המג"ב של בית לחם. הם יודעים שאיתנו לא מתעסקים", הוא אומר. "למה מי שמתעסק איתנו, אנחנו מפרקים אותו, שידע לא להתעסק איתנו יותר". הוא יורק את הקליפה ואומר למצלמה: "רק מג"ב!". הוא מתקרב לנערה פלסטינית שעוברת במחסום. "בת כמה את?", הוא שואל בעברית. "15", היא עונה לו באותה שפה. "איזה 15, רק כדי שאני אחשוב שאת קטינה. לפחות 19". "15", היא עונה והולכת מהר. "איזה כוסית", הוא צועק.

בכל תהליך תקשורת יש מסר ויש נמען. המסר הוא סרט דוקומנטרי על המחסומים בשטחים, "נקודת בדיקה" (Punt de control) שמשודר ב"קאנאל 33", ערוץ קטלאני, בערב שישי ב-21:45. משהו בסגנון "יומן". הנמען הוא לא אני ולא אתם. הנמען הוא שישה מיליון תושבי האוטונומיה קטלוניה בספרד, שברצלונה היא בירתה. קחו את המילה "כוסית". עכשיו תרגמו "כוסית" לקטלאנית. התרגום מופיע בכתוביות למטה. "כוסית", להזכירכם, היא הטיה של "כוס". אלוהים, כמה שזה נשמע נורא. זה נשמע הרבה יותר נורא כשאתה קטלאני שרואה חייל ישראלי אומר את זה לנערה פלסטינית.

הם, הנמענים הקטלאנים, לא רואים מה שאנחנו רואים. ההקשר שלהם שונה. כשהם רואים חייל מרסס על הנגמ"ש שלו את הכתובת "שליחי השטן", הם לא מכירים את ההווי של צה"ל. מה ההקשר שלהם? מה הם יודעים על הסכסוך? קחו לדוגמא את הבחור שרואה איתי את הסרט, דוקטורנט לכלכלה, לא מישהו חסר השכלה. מהשאלות שלו תבינו לבד את רמת ההתמצאות: "אני לא מבין, מה היה שם לפני הכיבוש? למה אתם שמים מחסומים גם בתוך השטח שלהם? להגן על המתנחלים? אז למה לא תוציאו את המתנחלים? מה, אין לפלסטין צבא?". הוא מסתכל על מפה שנמצאת בעיתון (פסטיבל ערפאת החזיר אותנו ללב העניינים). "מה הבעיה? למה שהם לא יצאו מהשטח שלכם, ואתם משלהם?". הרי על זה הסכסוך, אני אומר לו - מה שלנו ומה שלהם. אבל זה לא משנה. בבליל התמונות של בטונאדות בשלג, פלסטינים עומדים רטובים בתור, חייל מפוחד יורה באוויר מול מאות נשים וילדים שמתקרבים אליו, אמא עם שני ילדים בוכים שהחייל צורח עליה "סגור!! לא הבנת? תחזרי לחברון!" – אני רואה שהוא איבד הקשר. למעשה, הוא לא איבד הקשר. מעולם לא היה לו הקשר. תמונה שווה אלף מלים. תמונה של חייל דוחף זקן עם כאפיה, חייל שצורח "כוסית" לנערה בת 15 – שווים יותר מאלף שיחות שאתה מנהל. מול המצלמה, נקודת המוצא הבסיסית, ההעמדה, תמיד עובדת לרעתנו. אין לנו סיכוי. האימפקט הוויזואלי מנצח.

המצלמה מגיעה למחסום. "מאיפה אתם?", שואל החייל בעברית. "מברצלונה? מה יש לכם לחפש פה? באתם לראות את הגן חיות שנקרא רמאללה? יש שם קופים, גורילות. אבל היום הם סגורים, לא יכולים לצאת". "הם לא בני אדם?", שואל הכתב. "לא", עונה החייל. "אנחנו בני אדם. הם חיות". "יופי של שירות לישראל להגיד את זה לתחנת טלוויזיה אירופית", אומר החבר שלי. יש מצבים שאין לך מה לעשות בהם מלבד להתבייש ולשתוק.

גשם שוטף. למחסום מגיע פלסטיני רטוב לחלוטין. "המחסום סגור, אתה לא יודע?", אומר לו החייל. "יודע", הוא עונה. "נו", אומר החייל. "הלכתי לעבודה אבל סגרו בגלל מזג האוויר". "נו", אומר החייל. "אני גר פה, רק רוצה לחזור הביתה". "נו", אומר החייל. הפלסטיני נותן לו תעודה. "בסדר", אומר לו החייל. "תעבור". החייל אמור לצאת בסדר מהתמונה הזו, אבל השפה שלנו - מזרח תיכונית, גרונית, אגרסיבית - מכשילה. ה"נו.. נו... נו..." - שנאמר מחייל עם קסדה ו-M-16 מול פלסטיני מצונף מקור – מצטייר למי שאינו מעורה בסכסוך כגס, כובש, קלגסי, גם אם הוא עושה לו ג'סטה. אתה רואה, אני אומר לחבר שלי, הוא נתן לו לעבור. "כמה נחמד מצידו", הוא עונה לי בציניות.

כל ישראלי שגר בחו"ל, במיוחד באירופה, מכיר את זה. אתה פוגש אדם חדש. "אה, אתה מישראל!", הוא אומר לך. בממוצע יעברו בין 3 ל-20 דקות עד שזה יבוא: "תסלח לי, אבל מה אתה חושב על הקונפליקט/שרון/הכיבוש?". כשאתה מנסה לענות לו, אם יש לך עוד כוח להתעסק בזה, אתה כבר יודע מהי נקודת המוצא שלו. נקודת המוצא היא מג"בניק צורח "כוסית" לנערה בת 15, או משהו בסגנון. "פאק", אומר לי החבר שלי בסוף הסרט. "אם אני הייתי חי ככה גם אני הייתי מתאבד עליכם". ואתה רוצה להגיד שהסרט מקצין, שבעריכה בחרו רק סיטואציות מסוימות כי יש להן אפקט אמוציונלי חזק יותר, ושבכל מקרה, זו רק חצי התמונה, כי אין כאן אוטובוסים מפוחמים וגופות מרוטשות בפיגועי טרור חסרי אבחנה, לינץ' ברמאללה, או תהלוכה של ילדים בני שש עם חגורת נפץ בקייטנה של החמאס. אבל אין טעם. זה לא יעזור. האימפקט הוויזואלי מנצח.

אבל יש עוד משהו בלראות סרט דוקומנטרי על ישראל במדינה זרה מעבר לשאלת ההסברה. מה שמפתיע אותך, הוא שיש בסרט הזה דברים שאתה רואה לראשונה. לא ראיתי אף פעם בערוץ 2 מג"בניק צורח "כוסית" לפלסטינית בת 15. לא בפריים טיים בכל אופן. זה נכון, בטלוויזיה הקטלאנית מראים רק חלק מהתמונה - חסר החלק שרואים בישראל. אבל גם בטלוויזיה בישראל, רבותי, מראים רק חלק מהתמונה. חסר החלק שראו השבוע בקטלוניה.