המורדים בפלוג'ה מכותרים בדרום העיר

צבא ארה"ב הודיע, כי כוחותיו שולטים במרבית חלקי העיר פלוג'ה, וכי המורדים לכודים בחלקה הדרומי של העיר. ראש המטות המשולבים של ארה"ב, הגנרל ריצ'רד מאיירס, אמר אתמול, כי "מאות על מאות מורדים" נהרגו או נתפסו במבצע, בעוד שמקורות אמריקאים אחרים אמרו כי מדובר בכ-600 הרוגים. מאיירס אמר עוד, כי "כמעט שום אזרח, אם בכלל, לא נפגע עד כה" בקרבות בפלוג'ה.

מקורות בכירים בצבא ארה"ב הודיעו, כי בקרבות בעיר חוסלו או ברחו יותר מ-70% מכוחות המורדים. מפקד בכיר של כוחות הנחתים מסר כי 18 חיילים אמריקאים נהרגו ו-69 נוספים נפצעו עד כה בקרב שמתחולל השבוע בפלוג'ה. במתקפת קרקע נהרגו גם חמישה חיילים עיראקים שלחמו לצד הכוחות האמריקאים, ו-34 נפצעו.

אז מי הם המורדים שנלחמים בכוחות האמריקאים? קצת קשה להתאר אותם בכלליות. מדובר בצעירים בני לאומים שונים, המאמינים בצדקת דרכם. העיתון גרדיאן מביא את סיפורו של אחד מהם, סטודנט תימני שהצטרף למורדים בפלוג'ה:

החדר בבית בפלוג'ה מואר למחצה וקירותיו עירומים, למעט תצלום של מכה. הרהיט היחיד בו הוא מחצלת תפילה שהונחה באמצעו, מכוונת לדרום. רובה קלצ'ניקוב ותיק תחמושת שעונים על אחד הקירות.

על המחצלת ישב צעיר וקוראן בידו. מפעם לפעם החרישו קולות הנפץ את קולו. כשסיים את התפילה נעמד, הרים את ידיו והחל להתפלל: "אללה, אתה שהפכת את נביאינו למנצחים במלחמותיך נגד הכופרים, עזור לנו לנצח במלחמה נגד אמריקה. אללה, הבס את אמריקה ואת בעלות בריתה בכל מקום בעולם. אללה, עשה אותנו ראויים לדתך".

הצעיר, גבה קומה, כחוש ושחום עור, בעל עיניים שחורות וזקן דליל, הגיע לפלוג'ה לפני שישה שבועות. תחילה חלק חדר עם מורדים אחרים בעיר, ואז פיזרו אותם בין יחידות שונות של ארגוני הלוחמים במקום. הוא הוצמד לקבוצה שהוצבה בשכונת ג'וולאן במערב פלוג'ה, שבה משתוללים קרבות כבדים מזה כמה ימים.

בעת שהותו עם לוחמים ערבים ועיראקים, זכה הצעיר בכבוד להנחות את התפילות, בזכות קולו הנאה. כך, תוך המתנה עצבנית לבואם של האמריקאים בבונקר מאולתר, סיפר הצעיר את סיפורו: הוא הגיע לעיראק לא משום שהוא אוהב את המוות, אלא משום שהוא רואה בהקרבה עצמית את הדרך הטהורה ביותר לשרת את האל.

הצעיר סיפר שהוא תימני הלומד מזה שש שנים לימודי דת בצנעא, בירת תימן, ועובד כנהג מיניבוס כדי לפרנס את חמשת ילדיו ואת אישתו ההרה. לפני 18 חודשים, סיפר, ניסה בפעם הראשונה להגיע לעיראק כדי להילחם באמריקאים. "רציתי לבוא ולהילחם למען האיסלאם. פגשתי סוחר ירדני שנתן לי כרטיסי טיסה לסוריה ומאה דולר. הוא אפילו הסיע אותי לשדה התעופה".

כאשר הגיע לשדה התעופה מנעה ממנו המשטרה להמשיך במסע. "לבשתי גלבייה וטורבאן קטן, וכאשר המשטרה שאלה אותי למה אני נוסע לדמשק, אמרתי להם: בשביל לעבוד. כששאלו אותי באיזו עבודה, אמרתי להם: עבודה . הם שלחו אותי בחזרה".

למשך שנה חזר לשגרת לימודיו ולמשפחתו ושכח מעיראק ומהג'יהאד; אך שערוריית ההתעללויות בעיראקים בכלא האמריקאי אבו גרייב, עוררה אותו מחדש. אשתו, שעובדת כרגע על תיזה בלימודי דת עודדה אותו לעזוב הכל ולנסוע לעיראק. "היא אמרה לי שהאמריקאים אונסים גברים, ושעלי לדמיין איך הם עושים את זה לנשים. תאר לך את אחיותיך ואותי נאנסות בידי הכופרים החזירים", סיפר הצעיר. למחרת לווה כסף מחבר ויצא לדרך. הוא קיבל שם של איש קשר בעיר חלב, בצפון סוריה, שהיה אמור לסייע לו להסתנן לעיראק.

"שאלתי מכונית מחבר ויחד עם אשתי יצאנו לקניות", הוא מספר. "היא קנתה לי שני זוגות מכנסיים וחולצה אחת. הלכנו לביתו של אבי. אמרתי לאמי: 'סלחי לי אם אי פעם עשיתי מעשה רע'. אמרתי לה שאני מבקש מחילה ממנה ומאבא. היא שאלה אותי אם אני יוצא לבגדד. השבתי בשלילה. ואז היא חיבקה אותי ופרצה בבכי".

הצעיר ואשתו חזרו לביתם, שם אכלו ארוחת ערב יחד עם ילדיהם, שלא העלו בדעתם כי זו הארוחה האחרונה שהם אוכלים עם אביהם. "בתי האהובה ביותר התיישבה על ברכיי", נזכר הצעיר, "פתחה את עיניה ואמרה: אבא, אני אוהבת אותך". דמעות עולות בעיניו כשהוא מגולל את הסיפור. "את יודעת", הוא אומר בבכי, "הזיכרונות האלה הם עבודה של השטן, שמנסה לרכך את לבי ולהחזיר אותי הביתה. אבל המקום היחידי שאליו אני הולך מכאן הוא גן עדן".

כשהגיע הצעיר לדמשק, התברר לו שהסורים הגבירו את הפיקוח על הגבולות, וכעבור חודש הבין שאיש הדת שעמד בראש רשת המסתננים, שיתף בעצם פעולה עם שירותי המודיעין של סוריה. הוא נמלט למסגד בחלב, שבו התוודע לאיש דת שהבטיח לעזור לו להגיע לעיראק. באחד הלילות נלקח לכפר על הגבול הסורי בצפון. "הם באו ואמרו שהיום חוצים. זה היה מסע מפחיד מאוד. הורו לנו לשכב על הארץ במדבר בלי לזוז במקרה שנשמע מסוקים אמריקאיים", סיפר. לדבריו, רוב "האחים" שהיו עמו לא החזיקו רובה מימיהם. "לאחר כמה ימים", הוא ממשיך, "הם באו ואמרו שצריכים לוחמים לחזית, עיר צפונית מערבית לבגדד". משם הגיע לפלוג'ה.

"כשהייתי בסוריה", סיכם הצעיר, "קניתי שבעה עותקים של הקוראן. רשמתי עליהם את שמם של אשתי ושל כל אחד מחמשת ילדי, ובקוראן השביעי לא רשמתי שם. לא רציתי להמציא שם לילד שנמצא כעת בבטנה של אשתי. היא התקשרה אלי מאוחר יותר, וסיפרה לי שעל הקוראן כתבה את השם 'שאהיד'".