ערפאת כסמל לאומי

דרך ארוכה עשה ערפאת משולי הפוליטיקה הפלסטינית הערבית, עד אשר הצליח להיות למנהיג הציבור הפלסטיני ולאישיות בינלאומית. דמותו הפכה למיתוס ולסמל לאומי, עובדה שהסתייעה בכך שהוא גורש לא אחת ממדינות ערב בהן שכן, ואף ניצל כמה פעמים מניסיונות התנקשות בחייו ומתאונות. כיאה לסמל לאומי, הביוגרפיה המומצאת של ערפאת אומרת שמקום הולדתו אינו קהיר, אלא ירושלים.

ערפאת החל את דרכו בשנות החמישים הראשונות כעסקן סטודנטים, מייסד תא הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטת קהיר. בסוף העשור היה בין מייסדי הפת"ח, התנועה שקמה כתנועת המשך לתא הסטודנטים. מבין הגרעין המייסד הוא היה היחיד שהסכים לעבוד במשרה מלאה למען הארגון החדש. הוא לא היה החכם שבהם, וחסרונותיו היו ידועים כבר אז לחבריו לדרך. אבל כפי שקורה הרבה פעמים בהיסטוריה, הוא פשוט היה שם כאשר האחרים העדיפו לבנות את הקריירות האישיות שלהם.

מאז מגלם ערפאת את המסירות הטוטאלית לעניין הלאומי בלבושו ובאורח חייו. מנהיגותו של ערפאת אינה מכוח אישיותו הכריזמטית יוצאת הדופן, המסורת הדתית, ראשות המשפחה או השבט, או מתוקף יכולתו לפתח תפישה אידאולוגית. את מעמדו במיתוס הלאומי כסמל הלאומיות הפלסטינית והתנועה הלאומית, קנה ערפאת עקב היותו לוחם. דמותו כלוחם מושרשת גם בתודעתו העצמית, ובאה לידי ביטוי ברמה הסמלית בלבושו: החליפה הצבאית על סמליה והאקדח. ערפאת נתפש בעיני הציבור הפלסטיני כמי שמקריב את חייו למען המהפכה הפלסטינית ואף את חייו האישיים.

האיש ערפאת היה לסמל לאומי. האישי היה ללאומי, והדבר קיבל ביטוי גם בדפוסי עבודתו. ניהול אש"ף והפת"ח היה אישי. הבית הפרטי שימש גם כלשכה וכמשרד בו עבדו ערפאת וצמרת אש"ף. סגנון מנהיגותו הפרסונלי של ערפאת בא לביטוי גם באוצר המילים בו השתמש ערפאת. הוא זיהה את הארגון עם עצמו, ודיבר על מדיניות אש"ף בגוף ראשון יחיד, כגון שלל הביטויים שנשמעו במהלך ראיון אחד: "תנו לי לנהל את הרצועה", "אני אוכל להשליט שם סדר כפי שעשיתי בלבנון", "הצלחתי לנהל את העניינים", "אני צריך איזו נקודה בגדה", "אינני יכול שיאמרו עלי שמכרתי את הגדה".

האנשת התפקיד והסמלת ערפאת שימש אותו כדי לבצר את אחיזתו בתפקיד ואת מעמדו הפוליטי. חבריו הכירו ועמדו על אי אמינותו, היותו נואם עילג, הופעתו המביכה והמוקיונית לעתים. הוא היה חייב לשמור על מעמדו המיוחד בקרב עמיתיו ובציבור הפלסטיני באמצעות הסמלת דמותו. בקרב חבריו לצמרת הוא מכונה, לצד כינויו המחתרתי אבו-עמאר, אל ח'תיאר (הזקן), ואל-ואלד (האב), כינויים המבטאים את מעמדו המיוחד כאב וכמיילד המהפכה הפלסטינית. אך עם זאת, לא מדובר במנהיג המתקרב לסדאם חוסיין, צ'אוצ'סקו או אחד ממלכי ערב. אין הוא נתפס כמנהיג דמוי אל שאין לחלוק על דעתו. למעשה, בקרב עמיתיו, נחשב תמיד ראשון בין שווים ולא אחת חלקו בחריפות על דעתו, לא רק יריביו אלא אף עמיתיו להנהגה. מסיבה זו היה חייב ערפאת לבנות קואליציות ולתמרן בין היותו סמל ומנהיג, לבין תלותו בקואליציה ובהסכמת חבריו לדרכו. הישגי התנועה הלאומית הפלסטינית וכישלונותיה אינם פרי מעשיו של האיש ערפאת, אלא של הקואליציה השלטת. ערפאת השכיל, לטוב ולרע, לסמל את הקואליציה שלעתים תמרנה אותו ולעתים הוא תמרן אותה.

ערפאת הוא אדם מאמין. הוא בחר ככינוי מחתרתי את השם אבו-עמאר שהיה לוחם איסלאמי מהמאה ה-7. גם השם העיקרי שבחר לעצמו – ערפאת – מעיד על הכרה דתית. זהו שם ההר ליד מכה בו נבחר מחמד לשרת את אלוהיו. את אמונתו הדתית העמוקה מבטא ערפאת באיגרותיו ובנאומיו הפומביים, המכילים ציטוטים מן הקוראן, אך לא מספרות ההלכה המוסלמית, אותה כנראה הוא לא מכיר. עבור ערפאת ההלכה אינה הגורם המעצב את הזהות הקולקטיבית, אלא אחד ממרכיביה.

בשנים האחרונות גברה הביקורת הפלסטינית על ערפאת ומחדליו כמנהיג. הוא גם איבד כמה מחבריו הקרובים ובעלי הניסיון שהיו יכולים למלא כמה מחסרונותיו. יחד עם זאת, הוא שמר על מעמדו הסמלי מחמת צעדי ישראל. העמדתו בצלב הכוונת הישראלית שמרה על מעמדו הסמלי. ככל שהתעצם מעמדו הסמלי, נחלשה דמותו כמנהיג אפקטיבי העומד בראש מערכת המספקת שירותים לציבור פלסטיני ומקרבת אותו ליעד הלאומי.

עבור ישראלים רבים ערפאת הוא השטן בהתגלמותו, או לכל הפחות טרוריסט ומהפכן שסרב להיפרד מדרכי המאבק ומיעדי המהפכה. הוא הוליך שולל את ישראל ואת העולם, העמיד פני מתון, עד אשר נחשף פרצופו האמיתי. עבור הפלסטינים הוא מגלם את הטרגדיה הלאומית ואת מאבקם לשחרור מהכיבוש הישראלי למען הגדרה עצמית במדינה הריבונית. הוויכוח מיהו ערפאת, מה הוא מסמל ומה מורשתו ימשך גם לאחר קבורתו.

מנחם קליין הוא ד"ר למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן.