האבא הלך, ואולי זה לטובה

אני יליד הכיבוש. נולדתי ב-1967 במחנה הפליטים דהיישה ליד בית לחם. על ערפאת שמעתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 13-12, זה היה עוד לפני מלחמת לבנון, ובבית הספר למדנו על הפדאיון, החזית העממית והמאבק של התנועה העממית הפלסטינית. עוד לפני שראיתי תמונה שלו כבר ידעתי שהוא המנהיג שלנו, האבא של הבעיה הפלסטינית.

בימים שעברו מאז נסע לטיפול הרפואי בצרפת ועד להודעה הרשמית על מותו היינו שרויים במצב של בלבול וחוסר אונים. איש לא ידע מה יש לו באמת. בגלל שאמרו שהיתה לו הרעלת דם, רצות שמועות חזקות על כך שהוא הורעל בידי הישראלים. בתחילת ההידרדרות העניין בנושא היה מאוד חזק אצל האנשים, ודיברו רק על זה, אבל כעבור כמה ימים הנושא כבר ירד. נמאס לאנשים מכך שמותחים את זה, והם מבינים שההנהגה החדשה ניסתה לקבוע דברים מאחורי הקלעים. בנוסף, אחרי השייח יאסין ורנטיסי, הפלסטינים כבר פיתחו מיומנות מאוד גבוהה באיבוד מנהיגים. אנחנו עם שקבר הכי הרבה מנהיגים צבאיים ופוליטים, וכבר למדנו איך לחיות בלעדיהם...

את היחס לערפאת אי אפשר לתאר בצבעי שחור לבן, צריך להכניס את כל ספקטרום הצבעים כדי להבין את היחסים המורכבים בין המנהיג לעמו. ערפאת היה תמיד נוכח, בנפשו, בכל בית פלסטיני. הוא איש שנתן את כל חייו למען ההיסטוריה הפלסטינית החדשה. כיוון שהתחתן בגיל מאוחר, תמיד אמרו עליו שהוא נשוי לבעיה הפלסטינית. כמו גנדי או נלסון מנדלה, הוא היה הסמל, המיתוס של הבעיה הפלסטינית, של היכולת לשרוד. אף אחד לא התייחס אליו כאל מנהיג ריאליסטי, אלא כאל מנהיג רוחני. מצד שני הוא גם היה מעורב בכל פינה קטנה בחיים הפלסטינים, הן בגלל הכסף - שהוא שלט בו והצליח בעזרתו גם להשתיק כל ביקורת - והן בגלל שהוא נהג להתערב בכל דבר בחברה הפלסטינית, אפילו הקטן ביותר.

לפני חודשיים, למשל, לא נמצא מקום לתלמיד פלסטיני בבית ספר בכפר ליד בית לחם. אז אמו אמרה למנהל "בסדר, אני אלך לערפאת". והיא באמת נסעה, דרך כל המחסומים, והצליחה להגיע עד למוקטעה, וישבה שם עד שהשיגה פגישה עם ערפאת, שהרים טלפון למנהל בית הספר, שפתח עוד כיתה. עד כדי כך הוא היה מעורב בחיים של האנשים. אני פגשתי אותו פעמיים – בביקור שלו יחד עם האפיפיור בבית לחם, ובפגישה של ראשי הוועדים של מחנות הפליטים אצלו במוקטעה. מצד אחד, ברור שיש לו השפעה על אנשים, מצד שני, לא הרגשתי שהוא ממש ער לבעיות שלנו, לזכויות שלנו.

הגדולה של ערפאת היא, שלמרות כל המחלוקות, הוא תמיד הצליח להכניס את כל המתנגדים תחת הכנפיים שלו. היו תקופות שהיה נדמה לנו שהוא מזדהה יותר מדי עם התוכנית האמריקאית, או הישראלית, אבל תמיד בסוף הוא חזר לדבוק בעקרונות הפלסטינים. הוא ניצח כוחות גדולים שעמדו מולו, בין השאר את המדינות הערביות שהזיקו לעניין הפלסטיני. מאז שדיבר באו"ם ב-1970, ועד שזרק את הנשק והרים את ענפי הזית, ערפאת היה נחוש בדעתו להגיע לדבר אחד – להשיג עצמאות לעם הפלסטיני.

מתחילת התהליך המדיני וההסכמה של הפלסטינים להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, כל הלחצים התמקדו באיש הזה. כל מה שהוא היה צריך להגיד זה שלוש מילים – כן, אני מסכים. והוא לא היה מוכן להגיד את המילים האלה, בלי להגיע לפיתרון שלא יתעלם משתי הבעיות המרכזיות של הפלסטינים: זכות השיבה של הפליטים והשמירה על אל אקצה. זה הרגיז את הישראלים והאמריקאים, אבל הוא ביטא בכך את דעתה של התנועה הלאומית הפלסטינית. כמו שחאג' אמין אל חוסייני עמד מול לחצי האימפריה הבריטית, כך ערפאת עמד מול לחצי האימפריה האמריקאית.

ביום שישי לפני שבועיים הפלסטינים ראו בפעם הראשונה את ערפאת חלש ואנושי, למרות שהוא ניסה להסתיר את מצבו תחת החליפה הצבאית, האותות והכאפיה. כשראינו אותו אז, התחלנו להרגיש את כובד גודל הסכנה שמתרגשת על הפלסטינים, על האדמה, העם והחלום של המדינה הפלסטינית העצמאית. זה לא במקרה שערפאת נכנס לקומה. גם הבעיה הפלסטינית, מבחינת סדר היום העולמי, נמצאת כבר זמן רב בקומה.

הבוקר דיברתי עם בחור צעיר בשם עבדאללה. הוא אמר לי "אנחנו בסכנה קיומית. אחרי ערפאת יתחילו לוותר על הזכויות שלנו. מה שקרה בעיראק יכול לקרות גם כאן. עלינו כפלסטינים למצוא את הדרך הנכונה והחכמה להמשיך במאבק שלנו להשגת מדינה פלסטינית עצמאית. היעלמותו של ערפאת היא התראה חמה לעם הפלסטיני, שצריך להתאחד, ולדור הבא של הפוליטיקה הפלסטינית לגבי הדרך בה הם צריכים לנהוג עם עמם - אחרת יהיו התנגשויות".

יהיו גילויי אבל על ערפאת, ברור, אבל באופן אישי אני חושב שיכול להיות שזה טוב שהוא ילך. ערפאת קלקל הרבה דברים בחברה הפלסטינית ברמה הכלכלית והחברתית. האנשים שהוא הביא איתו, אנשי טוניס, נשארו תמיד אאוטסיידרים בחברה הפלסטינית. הם עצמם אמרו לי שהם כאן בחסדי ערפאת – הוא נתן להם עבודה וכסף. בגלל ערפאת השחיתות בחברה הפלסטינית גדלה במאות אחוזים. כך שאולי מהרע – מות ערפאת – יצא טוב.

גם הרשות הפלסטינית, לדעתי, גרמה נזק גדול לעם הפלסטיני, משום שהיא לא הצליחה להמשיך בתהליך המדיני כפי שהתבקש. עכשיו היא צריכה להכין תוכנית מדינית חדשה שתתאים לאינטרס של העם הפלסטיני. ברור שהישראלים ינסו לנצל את הימים שאחרי ערפאת וליצור מהומה ופילוג בקרב העם הפלסטיני. ערפאת איחד את כולם, עכשיו יש כאלה שהולכים עם דחלאן, יש כאלה שעם אבו מאזן, יש כאלה שעם ברגותי, אבל חובה עלינו להתאחד ולשרוד – כפי ששרדנו כל השנים.

אלו מחשבות לעתיד, אבל היום, כרגע, אנשים כאן נמצאים במצב של חוסר אונים. לפלסטינים אין גוף פוליטי שמנהיג את המאבק שלהם. כל המנהיגים נעלמו – רק הוא נשאר. קוראים לו "חתיאר" (שבניגוד למה שישראלים חושבים, זה לא "זקן" אלא יותר כמו "האחראי על השבט"), משום שהוא היה האבא שלנו, ואנחנו עכשיו יתומים. ערפאת הוא כמו ענן מלא גשם שהיה ונעלם. אנשים חיכו לגשם, והוא לא בא. הענן נעלם, אבל לא יהיה עוד ענן גשם כמוהו.