בואו ונחגוג את מותו של ערפאת

הימים נוקפים והמילים הנשפכות על מצבו של הראיס ומצבנו התלוי-ראיס, הולכת ונערמות, וקשה להתאפק מלהוסיף עוד אוד עשן למדורת הבלים דועכת זו. דווקא לנוכח אותו כובע גרב ממורטט, יורשה לי אולי להעלות כאן זכרונות מימים יפים יותר. ילידי שנות השבעים זוכרים אולי שלפני שנחשב לנשקן סדרתי חסר אונים, היה ערפאת אחד מאויבנו המכובדים ביותר. בילדותי אוזכר שמו של הראיס בשורה אחת עם כל הגדולים. הקללה הנפוצה "שתיקבר בקבר השחור של...", יכלה להסתיים בהיטלר, יכלה להסתיים בנאצר, אבל גם, ובהחלט, בערפאת, על אף שגם אז, כהיום – אם להזכיר למי מאיתנו – עוד לא היה בעליו של קבר כלשהו, שחור או לא. וכל כך הילך עלינו אימים, שלקראת ל"ג בעומר, כשדנו בכובד ראש בשאלה מי יהיה צורר-ישראל שיזכה להישרף כבובת וודו בראש המדורה, כיכב שמו של ערפאת בחלקה העליון של רשימת המועמדים, איפשהו בין מנגלה למורה לתנ"ך. פרטנר או לא פרטנר, אמין או לא אמין – מי בכלל ההין לשאול שאלות כאלו, מול אויב אכזר שכזה.

ושוב, דווקא מול אותו כובע גרב, ובניגוד לעמדתם של רבים מאזרחינו הטובים, אטען כי יש לחגוג את מפלתו – הטבעית אמנם – של האויב: בגדול, ברעש וללא רחמים. על כותרות העיתונים לזעוק: הלך קאפוט! על הסטנדאפיסטים להריץ דחקות מפה עד ארם נהריים! על אנשי המוסד להתגנב עם שחר לבית החולים הצרפתי, לגזול את הכובע ולתלותו כקרקפת מוהיקנית בכיכר העיר!

מדוע? מדוע נוזפים הפרשנים משמאל בבדרנים מימין? מדוע זועמים המגיבים שלמטה על הכותבים שלמעלה? הם מבקשים לחוס על הראיס, לא לשמוח לאידו, לכבד אותו כאדם, גם ואפילו במיוחד בימים מפולבלים אלו, להימנע מלשדר שוב ושוב את אותו קטע וידאו מביך וכולי. אלו אותם הקולות שזעקו לנוכח שידור בדיקת השיניים של סדאם חוסיין בלופ חוזר ב CNN, שגזלה ממנו את אנושיותו, הציגה אותו כשבר כלי, חיה בשביה. אבל תקינות פוליטית אינה כבוד, היא מיסוך, חיפוי על עוולות גדולות, פשעים היסטוריים איומים, או סתם טרור דו-צדדי חסר רחמים. הנה האמריקאים, לאחר שניהלו מצוד ממושך, שעלה במניין גופות נאה לשני הצדדים, לא הפכו פתאום עורם, לא הכניסו את סדאם לתא מעצר מפואר ואמרו למצלמות – עד כאן, אלא כיבדוהו באותה מנת השפלה לה ציפה. הם יודעים שאין להכניס לכפפות של משי ידיים מגואלות בדם.

המינימום שאפשר לעשות למען אויב הוא לבוז לו בגאון, לנפנף בשמחת הניצחון, לצאת בהורה לרחובות. המלחמה היא ברברית, הכיבוש הוא ברברי, ועד שלא נהיה בני תרבות, נעשה עם אויבינו חסד ונודה בכך שאנחנו פרימיטיבים.