פיפי ולישון

כמה עצוב. ילדות בנות 6-13, ריח חזק של דשא, אריזות במבה יתומות במעופן, המתנה ארוכה. הכרוז מודיע שאם נראה שאנחנו רוצים, תכף תעלה להקת פייב. וכמה שאנחנו רוצים. הכרוז מודיעה שפייב רוצים אווירה רומנטית, אז צריך לחכות לחושך. וכשהטקס הדתי מתחיל, כשצוות הבידור הבריטי עולה על הבמה, פארק הירקון מתרומם ועולה באוויר. סאונד גרוע ותקלות טכניות לרוב לא משנים. רבבות ילדות נוגות מבט שולחות ידיים קדימה, מנסות להתקרב לאהוביהן. שפתיהן מלוות כל מילה בשיר, הן הכינו שלטים.

בהגיעו למופע רוק מאבד הפרט בקהל את האינדבידואליות שלו. ואולם כאשר הוא מבצע את ההחלטה ללכת להופעת רוק, הוא מוותר על האינדיבידואליות שלו במודע, על מנת להצטרף לגוש ההמון ולחזות באמנות מתרחשת בזמן אמת. תופעות ההערצה, הצרחות והעיניים הנוגות נולדו כמובן במצבים הללו. זה כנראה טבעו המשובש של האדם.

בהופעה של ווסטלייף, פייב ושכמותם מזוקק מתופעת קונצרט הרוק רק אלמנט ההערצה העיוורת. המסחור הגדול, שברוק יש אומרים שהוא מיותר ויש אומרים בלתי נמנע, תופס כאן את מרכז הבמה. כותבי שירים מקצועיים, סקרי שוק, אודישנים, נערים חטובים - מדובר למעשה בפרסומת, אפילו לא במוצר. ופרסומות לעוללים הן דבר אכזרי ביותר. לדעתי מדובר בסוג של פשע מוסרי. מחקרים הוכיחו כבר לפני שנים כי לילדים אין את כושר ההבחנה וההבדלה בין ניסיון שיווקי לאמת קיומית. במקדולנלדס כמו בווסטלייף. אם לא שפר עליכם מזלכם, ואם החינוך שנתתם לילדיכם היה קונבנציונאלי, סביר להניח שזה יתפוס גם אצלכם.

ההורים מסכנים, הם שילמו מאה ועשרים שקלים, אבל הילדות יותר. חלומות הפגישה עם האלילים, תוצאות שטיפת המוח הפשוטה, חוזרים על עצמם. ובינתיים הן במרחק עצום מהבמה. המבט הנוגה מופנה למסכי הענק.