בלוג גוש קטיף

השבוע האחרון היה שגרתי בהחלט (בשגרת פצמר"ים וקסאמ"ים) למעט הפחד שאיתן – הבן שלי - יבהל מרעש של סדרת "בומ-ים" שנשמעו ונפלו די קרוב בדיוק כשהייתי במקלחת והוא בסלון.

יום שלישי 2.11.04
עברתי ברפרוף (מפאת חוסר זמן) על התגובות ל"בלוג", ובע"ה אתייחס אליהן בשבוע הבא אחרי קריאה מעמיקה. תודה למגיבים.
זו תחילת חודש ואני עמוסה בחשבוניות שצריך להוציא ללקוחות. ביום ראשון יואב ואני נוסעים לחופשה בת ארבעה ימים לאילת ואני חייבת לסיים הכל (בנוסף לכל העיסוקים הנוספים...)

בדיוק לפני שנה החלטנו בצעד חסר תקדים לנסוע לחופשה בלי הילדים בשביל הזוגיות, אתם יודעים... אז ארגנו את הבייבי-סיטינג עם ערימות בגדים ורשימות של מה עושים ומה אוכלים ונסענו. כשהגענו למלון שתינו כוס קפה והלכנו לחדר. בדרך צלצל הנייד ודווח לנו כי איתן עם חום. לאחר התייעצות החזרנו את המפתחות לקבלה וחזרנו הביתה. עכשיו, אחרי תקופה עמוסת דיבורי התנתקות ומלחמה פסיכולוגית כבדה מצד רה"מ, התקשורת ומנהלת בשיא, החלטנו לנפוש, לחדש אנרגיות חיוביות ולחזור בכוחות מחודשים.

ההתלבטות אם לנסוע לבד בלי הילדים לא פשוטה, נראה לי שלכל אחד. אבל נניח שגוברים על החששות של איך הילדים יסתדרו בלעדנו (בדרך כלל מצוין, במיוחד עם הדודה שבדיוק יצאה לחופש מלימודים...), עדיין נוספות המחשבות על מה יקרה אם וחס וחלילה יפול פצמ"ר, או מה יקרה אם חס וחלילה תהיה חדירה של מחבלים. המחשבות וההתלבטויות לא פשוטות ואף מפחידות. אבל במציאות של אי ודאות מה יהיה ומה יקרה, צריך להתגבר על הפחדים ולהמשיך בשגרה. אסור לעצור את הכל, נהפוך הוא - צריך לצאת ולנפוש כי אחרת קשה מאוד לחיות.

שבת 6.11
היום בבוקר גיליתי אצל איתן כמה נקודות אדומות על הגוף. חשבתי שזה אבעבועות-רוח אבל לא ממש הייתי בטוחה (ליתר דיוק, קיוויתי שזה לא). הלכתי עם הילדים לבית הכנסת. הדס נעלמה לה עם חברות ואני הצטרפתי לחברותי שישבו בחוץ על הדשא. ניסיתי לקבל אישור למחלת בני, אך חברותי לא היו החלטיות וניסו לעודד אותי שאולי זה לא. את איתן לא עניינו הנקודות האדומות והוא החליט להריץ אותי למקום האהוב עליו: "המכולת של אברהם". וכך העברתי את חששותי בתיזוז הלוך ושוב בין הכניסה הקדמית והאחורית של המכולת, כאשר בכל ניסיון נואש של איתן לפתוח את הדלת הוא מסביר, ספק לו ספק לי: "אברם סגור. היום שבת".

בשבת אחה"צ כבר היה ברור לנו שנגמרה החופשה שטרם התחילה ונשאר רק לקבל אישור רופא. חברים רמזו לנו שכדאי לשנות מקום. משנה מקום משנה מזל...( לא להתלהב, מדובר על אילת).

יום ראשון 7.11
בערב הפגינו תושבי אלי-סיני וניסנית מחוץ למסעדה שבצומת יד-מרדכי. במסעדה ישבו כמה מחבריהם עם יונתן בשיא, ראש מנהלת ההתנתקות. בשבועות האחרונים מופעל עלינו לחץ כבד מהמנהלת. מסתבר שבניגוד לפרסומים (לוחמה פסיכולוגית כבר הזכרתי?) אין כ"כ הרבה פניות של תושבים, במיוחד לא של חקלאים, למנהלת. וכך קורה שמר בשיא היקר שאינו מצליח לשכנע חקלאים (עליהם אני יודעת בודאות) להיפגש עימו, קובע דרך גורם שלישי המקורב לחקלאי פגישה בענייני חקלאות שלגורם השלישי יש עניין בהם, וכשהחקלאי מגיע לפגישה הוא מגלה לתדהמתו שיש אורח נוסף במשרדו - יונתן בשיא.

כך מנסה המנהלת הגירוש לגרום לדמורליזציה בקרבנו. כי אם המנהלת מודיעה שפנו אליה כבר 20 משפחות, אז כל אחד יחשוב שהנה השכן שלו הולך ומדבר ובסוף הוא יצא פראייר. לשמחתי המניפולציות לא עובדות. אנחנו חזקים.

נא להכיר - משפחת ברגר, מושב גני-טל. גוש קטיף: יואב, 30, בעל משתלה לגידול צמחי גן; שלומית, 30, מורה בהכשרתה, עובדת עם יואב במשתלה; הדס, 4, גברת קטנה, יודעת טוב-טוב מה היא רוצה, ומסתובבת כל הזמן עם חברות; איתן, 2, מתוק וכובש. אוהב לשחק בכל מכשיר שממש לא נועד למשחק. בעיקר במה שהכי יקר.

בשבועות הקרובים ננסה לשתף אתכם במה שעובר על משפחה ממוצעת שנדרשת פתאום, באמצע החיים, לנהל את שגרת חייה במצב של חוסר ודאות שהטילה עליה הממשלה אותה בחרה.