במותו ציווה לנו את האחדות

מנ-מניאק הערפאת הזה, שלא יכול למות במכה אחת כמו בנאדם, וכך גם אשתו המעצבנת, שמתעקשת להשאיר אותו מחובר למכונת הנשמה. עד שיואילו בטובם להודות שהאיש מת, כבר לא תישאר בזה טיפת דרמה, אלא רק טעם של בזוקה שנלעסה כמה שעות מעל למומלץ.

אבל למרות שהפלסטינים, אויבים לא מתחשבים שכמותם, מתעקשים לדפוק לנו את הקתרזיס על מותו של מנהיגם המחליא, שרק יהודים הזויים ושונאי עצמם להכעיס מתפעמים מ"גדולתו המהפכנית" ושאר פטפוטי ביצים, עדיין אפשר להפיק מהאירוע המשמח ערך מוסף. את זה שמותו של ערפאת יפשיר את הקיפאון ויבטל את תקפות האמירה ש"אין פרטנר", כבר מדקלמים כל הפרשנים, וזה נכון. כל אדם שעשוי בכלל להתייצב כראש הרשות הפלסטינית אחרי ערפאת – אבו עלא, אבו מאזן, דחלאן, אפילו פארוק קדומי המגונה – יהיה פרטנר אפשרי, ולו רק בגלל העובדה שעדיין לא שרף את אמינותו כמו שעשה "הראיס".

אבל התועלת האמיתית ממותו של ערפאת טמונה במה שהוא יכול לעשות בתוכנו. כאמור, רק השוליים הקיצוניים וההזויים ביותר של השמאל מצטערים במידה כלשהי על מותו של האיש. הרוב השפוי של השמאל בישראל מרגיש בדיוק כמו שמרגיש הרוב השפוי של הימין – האיש היה רוצח מתועב, שגם אם לעצם המאבק שלו היה הצדקה, הרי שלאמצעים בהם נקט אין מחילה. זהו איש שבגד בהתחייבותו והשיב בטרור רצחני על הצעת פשרה, שבמקרה הגרוע ביותר היתה סיבה להמשיך במגעים עד השגת הסכם מספק, ובמקרה הטוב הזדמנות היסטורית לעצמאות לעמו. יש גבול למידה שבה צריך לסרס את התגובות האנושיות הבסיסיות. האיש היה אויב שלנו. במותו יש סיכוי טוב יותר לשיפור המצב. התגובה ההולמת היא שמחה. אנד אוף פאקינג סטורי.

אנחנו לא צריכים לשמוח על מותו של ערפאת כדי להתחנף לימין או להוכיח את הפטריוטיות שלנו. אנחנו צריכים לשמוח כי זו התגובה האמיתית שלנו. כששפויי הימין יראו את שפויי השמאל מצטרפים אליהם בתגובה השפויה הזו, הם יראו שרב המשותף על השונה, ושהם יכולים לקחת יחד איתנו את הסיכון שבוויתורים כואבים מבלי לחשוש שאין לנו אינסטינקטים בסיסיים של שימור עצמי. זה לא אומר שצריך לחבור לחולי הרוח המגונים של הימין הקיצוני באורגיות שמחה פטישיסטיות, אבל בהחלט אפשר הפעם לשלב ידיים עם אותו רוב בקרב מצביעי הליכוד ושינוי שתומכים בהתנתקות ובפשרה טריטוריאלית כלשהי, ולהגיד ביחד "באבוד רשעים רינה".