מי בוכה על רבין?

בשבוע שעבר שבה בתי הפעוטה מגן הילדים שבו היא מתחנכת, וסיפרה לי שפעם היה ראש ממשלה בשם "יצחקי", שאיש רע ירה בו, ואז נזל דמו על השיר. אינני בטוח שמאורעות ה-4 בנובמבר 1995 הם בגדר סיפור שחייבים לספרו לילידי שנת 2000, אך אפשר וישנם אירועים שאת משמעותם ואורח השפעתם על חיינו עדיף להפנים בשלב מוקדם. הבעיה המרכזית היא, שככל שנוקפים הימים מאז אותו יום, גובר הקושי להפיק מסקנות ברורות כלשהן לגבי משמעותו של רצח רבין, למעט עניין ברור אחד – לאחריו, ישנם סיפורים שלא נוכל עוד לספר לעצמנו, כפי שנהגנו לעשות.

הירהרתי בכך כששוחחתי על המקרה עם בתי. לפי תומה, סברה כי יגאל עמיר ביקש בעצמו להיות ראש הממשלה ופגע ב"יצחקי" על מנת לגזול ממנו בכוח את אשר חשק בו. ברמת הפשטה שבגילה עוד אין היא מסוגלת לה, ניתן לומר שזה בדיוק מה שאירע: רבין נרצח הואיל ורוצחו האמין כי יש סמכות גבוהה ובכירה ממנו וכי הוא, יגאל עמיר, מייצג אותה ופועל בשמה. מובן שאף האמין, כי ראש הממשלה מייצג עמדה הפוכה מעמדתה של סמכות זו, בעניין שהנו בגדר ייהרג ובל יעבור.

אמונתו של המתנקש השפיעה באופן נחרץ על האופן שבו התייחסנו במהלך חלק הארי של תשע השנים האחרונות לרצח רבין. יגאל עמיר האמין, כי ברוצחו את רבין הוא משפיע על קביעת גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל. מאידך גיסא האמינו רבים אחרים, כי אלמלא נרצח רבין היה מושג כבר הסדר כלשהו עם הפלסטינים, ישראל היתה נסוגה משטחים ודם רב היה נחסך. הטעות שרוב הציבור בישראל חטא בה במשך שנים, היתה לראות את רצח רבין באספקלריית התהליך המדיני. אני נוטה להאמין, שדווקא במובן הזה מדובר באירוע נטול משמעות ממשית.

ודוק: במלאת תשע שנים לרצח מנסה דווקא אריק שרון לקדם בכוח תוכנית לפנות התנחלויות בעזה. הימין רואה בכך אסון לאומי. השמאל מוצא כאן צדק פואטי. אכן, נמשך המאבק על הגדרת גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל. ובסופו של עניין, אנו ניסוג משטחים ופלסטינים ישלטו בהם, מרצוננו או שלא מרצוננו, במסגרת הסדר או שלא במסגרת הסדר, או שלא ניסוג משטחים והם לא ישלטו בהם. אלא שכותב שורות אלו הוא דטרמיניסט, ולשיטתו ספק רב הוא אם לרצח רבין תיוודע במבט היסטורי השפעה כלשהי על קביעת גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל. בכל האמור באג'נדה הזו, יגאל עמיר רצח לשווא, ורבין נרצח לשווא.

בשנים האחרונות נשמעת בחוגי הימין קבילה על כך שהשמאל ניכס לעצמו את הרצח. האבל הוא של כולנו, אומרת קבילה זו, שכבר הפכה חבוטה משהו, ועל מנת לחוש בו אין צורך להסכים עם הדעות שבהן החזיק רבין. בטוחני שיש פה ושם מי שחש זאת בכנות, אך לרוב נאמרים הדברים (בעיקר כאשר משמיעים אותם פוליטיקאים) מתוך התחסדות עמוקה ומעוררת גועל, כי מבורות אלה של ביוב מילולי נובעים כמעט תמיד במקומותינו הדיבורים הצבועים על אחדות. הבה לא נצטעצע, נביט במראה השבורה שהעם הזה אינו מוכן להסתכל בה לעיתים מזומנות ונודה באמת: הרצח הפך את רבין במותו, במידה גדולה לאין שיעור משהיה בחייו, לאיקונין של השמאל, וכשם שנדירים השמאלנים החשים אבל כלשהו על רצח רחבעם זאבי, נדירים הימנים המצטערים באמת על רצח רבין.

האבל האמיתי שחשים היום רבים מאזרחי ישראל, ואף אחרים שאינם אזרחיה, אינו באמת אבל על רבין, אלא על התקווה שנכזבה (זמנית? מי חכם ויידע?) לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים ולשים קץ למעגל הדמים. רק מי שיכולים היו לחוש אז תקווה זו, יכולים לחוש את האבל הזה כיום. בעיני מי שאין בו אמונה שניתן להגיע להסדר עם הצד השני, רצח רבין עשוי בהחלט להיות פשע, מעשה לא מוסרי ואפילו הפרת דיבר חשוב. מתוך תפישה פורמליסטית מסוימת של החיים, הוא בהחלט עשוי לכבד את זכרו של ראש ממשלה שנרצח, אך צער אמיתי לא יחווה. מחנה אחד ייזכר באדישות גוברת והולכת ברצח רבין. מחנה שני יהפוך אותו למעין קדוש חילוני.

המשמעות החשובה אולי של רצח רבין אינה בהשפעתו – אם היתה כזו – על התהליך המדיני. היא צפונה בכך שהוא ממחיש לנו, שנה אחר שנה, עד כמה היינו, נותרנו וכנראה ניוותר - מפולגים. היא צפונה בכך שהוא מזכיר לנו כי הפילוג מר כל כך, עד שהוא מסוגל להביא לרצח ראש ממשלה. הבה נחסוך לקח זה עוד כמה שעות, ימים או שנים – אני מעז לבקש ללא תקווה – מילדינו בני הארבע.