רצח רבין כרצח אב

בחג שני של סוכות, ב-23:00 בלילה, קיבלתי שני טלפונים מהארץ בהפרש של 20 דקות. "היה פיגוע בסיני", אמרו לי. זו היתה הפעם הראשונה שהתקשרו אלי מהארץ כדי לדווח על "המצב". הייתי אצל חברים. לקח לי בדיוק חמש דקות להיפרד מכל מי שהיה שם וללכת הביתה, עם הראש באדמה. לא הצלחתי להסביר להם מה ההבדל בין פיגוע לסיני לבין כל פיגוע אחר. למעשה, אני לא בטוח שאני מסוגל לבטא במלים גם עכשיו את ההבדל הזה, אבל אתם לא צריכים הסברים. אתם יודעים מה ההבדל. ההבדל הוא ברמה שבה מתערערים החיים כפי שאתה מכיר אותם. ההבדל הוא ברמת האיום על קיומו של הבית. באוטומט, כשהגעתי לדירה שלי הדלקתי טלוויזיה, כאילו גדי ויונית יופיעו לי שם אאוט אוף דה בלו.

כשהלכתי ברחוב, מופתע מרמת החרדה שאוחזת בי, ניסיתי לחשוב מה הייתי מרגיש לו הייתי בחו"ל בזמן שקרו אירועים יותר טראומטיים בתולדות המדינה שלנו. כשאתה בחו"ל, כל אירוע כזה מקבל נופך דרמטי, כמעט תיאטרלי. אולי זה בגלל תחושת חוסר האונים, אולי בגלל שאין לך עם מי לחלוק את זה, אולי כי זה גורם לך לרגע לחשוש שקיומו של הדבר הזה שנקרא בית, מדינת ישראל, אינו כל כך מובן מאליו. שהשהות הזמנית בגלות תהפוך בלית ברירה לקבועה. שלא יהיה לאן לחזור. חבר שלי, למשל, נסע לקראת סוף ספטמבר 2000 לשלושה שבועות של טראק בבהוטן, אחת המדינות המבודדות בעולם. הוא לא ידע מכלום. הוא נסע כשבראש שלו אהוד ברק דוחף בסחבקיות את ערפאת לתוך איזו בקתת נופש, כאילו היה יוסקה החבר מהחליבה בגרעין, וחזר לחטיפות חיילים, מהומות בוואדי עארה ולינץ' ברמאללה. כשהתקשרתי אליו למלון בדלהי, הוא בהה ארבע שעות במסוקים יורים על רמאללה בסי.אן.אן. המשפט הראשון שיצא לו מהפה זה "מה עשיתם למדינה? מה עשיתם למדינה?".

אין בכלל צל של ספק שהאירוע הטראומטי, מכונן התודעה והמזעזע ביותר מבחינה לאומית שקרה לדור שלנו הוא רצח רבין. זה היום שבו כשהסולן של להקת רוקפור הודיע כי הם נאלצים להפסיק את ההופעה "כי רבין מת", דממת מוות עטפה את הקהל. בהתחלה אף אחד לא האמין, אחר כך לא ידעו מה לעשות ומתוך הלם הם החלו למחוא כפיים, כמחווה ללהקה על שהפסיקו את המופע. היום זה נשמע מטופש, אבל הסוריאליזם הזה ביטא בדיוק את תחושת השוק שהיה שם. זה היום שבו ראיתי אנשים שלא מכירים זה את זה בוכים ברחוב ומתחבקים. זה היום שבו בכל רמזור שעצרת בדרך הביתה כדי להידבק לטלוויזיה, אנשים זרים במכוניות זרות הסתכלו זה לזה בעיניים בפנים שפופות. זה היום שבו בפעם הראשונה, כשהתקשרתי להורים שלי, ושאלתי באוטומט "מה נשמע", הם ענו לי "נו מה נשמע...", והרגשתי לראשונה שהם אובדי עצה בדיוק כמוני. אינני יודע איך הייתי מרגיש אם הייתי בחו"ל באותה תקופה, אבל כשחשבתי על כך ברחוב, צמרמורת אחזה בי.

אבל האמת, כדי להרגיש את אותה חרדה שהייתי עשוי לחוש, לא צריך לפנות אל הדמיון. די לקרוא באופן יומיומי את החדשות מהארץ על האיומים, כתובות הגרפיטי, פסקי דין רודף וקריאות למלחמת אחים. והפעם זה לא רבין "השמאלני". זה שרון, "אבי ההתנחלויות", שעל הכוונת. האיומים על שרון אולי יגרמו לרצח רבין לחזור ולסמל את מה שהוא אמור לסמל, אחרי ארבע שנים שבהן עוותה משמעותו. כיוון שרצח רבין אינו רצח של רעיון "החזרת השטחים". גם לא רצח "חזון השלום". הוא גם לא רצח של "מנהיג השמאל". רצח רבין זיעזע אותנו כמו שמזעזע אותנו החטא הראשון בטרגדיית אדיפוס – רצח אב. אבל האב אינו רבין האיש, גם לא רבין המנהיג. האב הוא רעיון השלטון באמצעות ממשלה, הנתמכת על ידי כנסת, הנבחרת על ידי הציבור. האב הוא סמכות הממשלה לנהל את המדינה, והאיסור על האזרחים להתנגד לכך בצורה אלימה. האב הוא שלטון החוק והסדר החברתי-שלטוני כפי שאנו מכירים אותו. אותו סדר שאנו לוקחים כמובן מאליו, ושבלעדיו איננו יכולים לראות את חיינו מתנהלים כשורה. זה תופס לגבי שרון בדיוק כמו לגבי רבין, ואפילו יותר. כיוון שמעוד מהלך כזה, לא בטוח ששלטון החוק יצליח להתאושש.

כבר איננו תמימים. אנו יודעים שיש כבר מי שמערער על הסדר הזה, ואיני מתכוון רק לאלו הבודדים, שקיומם אינו מוטל בספק, שכבר מתכננים להיות יגאל עמיר 2. אלא גם לאלה שמוציאים דין רודף, אלה שמגלגלים עיניים לנוכח התופעות האלו, אלה שמצדיקים התנגדות בנשק חם (לא פחות משבעה אחוזים לפי סקר שנערך לאחרונה), אלה שנתלים לפתע בחופש הביטוי, רק כדי לחסל באמצעותו את הרעיון אותו הוא משרת – ההכרעה הציבורית. אלה הם אלטלנה החדשה, רק שהפעם הספינה נוסעת ישר לכיווננו, ומטרתה להתפוצץ עלינו. עבורם, ה"שבת אחים גם יחד" הוא מצב זמני, ולכן איתם לא יהיה לא טוב ולא נעים. אלה גרועים בעיני ממחבלים מתאבדים, כיוון שמחבל מתאבד מוותר על חייו על מנת להכות במי שהוא רואה כאויב, ואילו אלו לא רק מכים במי שהם מבני ביתם, אלא אף מתכננים מהלך שהוא בבחינת התאבדות לאומית. "תמות נפשי עם יהודים".

יום השואה על פי הלוח העברי עבר בברצלונה בשנה שעברה ללא כל סממן מיוחד, בדיוק כמו כל תאריך חשוב אחר בלוח השנה העברי. רק פנימה הרגשתי קצת מוזר לחיות באותו יום באירופה, היכן שנמחקה חצי משפחתי. גם רצח רבין עבר כאן ויעבור כאן, מן הסתם, באדישות מוחלטת. אבל השנה, החרדה מקננת.