מורשת רבין

באיזה שנה, על-פי לוח השנה העברי, נרצח רבין? איזה חודש בא אחרי חשוון? לא זוכרים? לא נורא. כמה סמלית היא העובדה שרובנו זוכרות את סדר חודשי לוח השנה העברי (היהודי ליתר דיוק) על-פי שיר של נעמי שמר. בדיוק במקום שבו ההפרדה בין הציונות לדת התפוגגה בחסות גוש אמונים, והתחלנו את שירנו מהתחלה. אם המתנחלים הם ממשיכי דרכם של החלוצים שייבשו ביצות – אז מה נשאר לנו? להם יש "תסביך משיחיות", ואילו לציבור החילוני שאוחז בפיסת האדמה הזו נשאר רק סעיף הלאום בתעודת הזהות. זה לא מספיק כדי לפתח תרבות ומסורת. וכך, אפילו לוח השנה לפיו אנחנו כותבים צ'קים, קובעים פגישות ומקבלים את המשכורת או את דמי האבטלה, לוח השנה לפיו אנחנו חיים - מתאדה בחלל הציבורי, הממלכתי, הקולקטיבי.

ביום השנה הראשון לרצח הייתי עדיין בתיכון. המנהל (שהיה יהודי חובש כיפה) איים שיעיף אותי מבית הספר בגלל המאבק שניהלתי לציון הרצח ב- 4 בנובמבר. י"ב בחשוון הזיז לי ממש כמו תלמידות אולפנה חרד"לית אליהן טולטלנו באותו יום, שכן ממורשת רבין נותר רק מסר אחד חד וברור: חייבים לדבר עם הדוסים. על פי היומן שלהם. כמו פרס על כך ששלחו את הרוצח. בדיעבד אני מבין שלהחלטה לעקור את הרצח מהספ?ירה שבה התרחש ולשתול אותו בחשוון היה חלק משמעותי בהתנתקות שלי מפסטיבל הזיכרון השנתי. ההחלטה שמהווה את תחילתו של מפעל ההדחקה, ההשתקה, ההשכחה שבלעדיו לא היינו יכולים לצלוח את רצח האב שחווינו. בלעדיו היינו צריכים ממש להתמודד עם מה שקרה. כשאתה הרוצח - זה אומר חשבון נפש, כשאתה הנרצח – זה אומר זעם.

ללא ההעתקה המזויפת של תאריך הרצח היינו צריכים לזכור את היום שבו התקיימה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל, הפגנה פוליטית של השמאל בישראל. היינו צריכים לזכור שבנושאים מסוימים המאחד בינינו הוא לא הדם או הדת, אלא האמונות העמוקות שלנו שמותחות חוט בינינו כבני אדם. למשל, אני זוכר את הנערים הערבים שהניפו אז, ב- 4.11.95, את דגלי פלסטין ליד המזרקה. היום כבר אין להם מקום בכיכר.

ללא המצאת ה- י"ב בחשוון, היינו צריכים לזכור שיש אנשים שחיים כאן איתנו, אבל על פי לוח שנה שונה לגמרי. אנשים שהדין שלהם רודף והמוח שלהם מתוכנת בידי רבנים. היינו אולי זוכרים את כל האנשים שהיו שותפים לרצח הזה. היינו זוכרים שזה היה רצח פוליטי. כלומר, שמחנה פוליטי אחד כיוון אקדח אל לבו של מחנה פוליטי אחר. אותו מחנה שתמיד הוא ורק הוא זה שלוחץ על ההדק - מיונה אברושמי, דרך עמי פופר ועד ברוך גולדשטיין. היינו צריכים חס וחלילה להתמודד עם כל השנאה והכעס המוצדקים שעכשיו מופנים רק כלפי אדם אחד שמחייך בתחתונים.

נער הנרות התמים והכואב שהייתי – התבגר. היום אני מבין שרבין לא גיבור, ולמעשה הוא אחראי להרבה יותר מקרי רצח מיגאל עמיר. במובן הזה אני מרגיש מו?דר מהפסטירבין השנתי בדומה לאנשי הימין שחולקים על משנתו מהצד השני של הקונצנזוס. אני זוכר לרבין את הידיים והרגליים שהורה לשבור, אני זוכר לו את תנופת ההתנחלויות והכבישים העוקפים, את ההפצצות בלבנון, את תחילתו של הכיבוש ואת אחזקתו. אני זוכר את כל מה שהשמאל הציוני, ואני יחד איתו, סירבנו לראות לאורך שנות אוסלו העליזות שברפיח כלל לא שמעו עליהן. וראו זה פלא, על פי אותה שיטה הדבקה במילים והצהרות ומתעלמת מגופות ילדות מחוררות, ממשיך אותו השמאל לראות גם בשרון גיבור של שלום. שוב קונה את נוסחת מר ביטחון שהתפכח.

למרות, ובשל זאת, היום הוא היום בו אני זוכר את הרצח, בטקס הפרטי שלי הכואב והמפוכח. היום, ובכל ארבעה בנובמבר, אספר לילדי: כשהייתי ילד כמוך, השלטון נרצח ואני חוויתי זאת כאילו רצחו לי אבא. מסקנה: אל תשליך יהבך על השלטון. היה אתה המלך של עצמך. אל תכבוש. אל תאמין לכל מה שאני מספר לך. אל תרצח.