בלוג גוש קטיף

יום חמישי 21.10
אני בבית מבשלת אוכל לשבת. באמצע אני מקבלת טלפון מהמזכירה של "מדרשת הדרום" שבגוש. היא מספרת על החיילים במוצב ליד שאכלו בשבת האחרונה אוכל קר כי אין להם טבח. היא שואלת אם נשות גני-טל יכולות לעזור במשהו. אני מבטיחה לחזור עם תשובה ומתקשרת לשכנה להתייעץ מה עושים, אנחנו מארחים השבת קבוצה במושב ואנשים כבר עסוקים בבישולים. השכנה בעלת תושייה מציעה שנבוא מחר ונבשל יחד והחיילים יעזרו במה שהם יכולים (אתם יודעים, בנים...)
לאחר כשעה שוב צלצול טלפון, המזכירה על הקו. "תודה, אבל בסוף ויקטור (השף) שמע את הסיפור והוא כבר הלך להרים להם את השבת. נשמה. אבל אם אתן מוכנות להכין עוגה..".

יום שישי 22.10
השבת גני-טל מארחת קבוצה של בנות ממדרשה בירושלים. בחדשות מדווחים על הפגזת הגוש בפצמ"רים והן שואלות אם כדאי להגיע. אני משאירה את ההחלטה לשיקולן ואכן, למעט ארבע בנות, כולן מגיעות.

יום ראשון 24.10
תוך כדי עבודה אני מקשיבה לרדיו (לבעלי לב חלש מומלץ להימנע ממעשה מגונה זה). בתוכניתה של יעל דן בגל"צ אני שומעת מפי מי שמייצג תנועה בשם "הרוב להתנתקות" את המשפטים הבאים:
"אי אפשר לתת לקומץ של מתנחלים ומתפקדי ליכוד להחליט הכרעות שקשורות לגורלה של מדינת ישראל... רה"מ לא היה יוצא עם התוכנית אם לא היה לא רוב." (הדברים צוטטו מילה במילה).
בתחילה חייכתי לשמע העיוורון וסילוף הדברים של אותו אדם. אני כבר רגילה שבשמאל יודעים לזרוק סיסמאות שקריות העיקר שיקדמו את האינטרסים "הנכונים", אבל זה כבר באמת עבר כל גבול.
ה?לו?!! אתה באמת מאמין לזה? איפה העיניים שלך?

רציתי להגיד לו: לידיעתך, הממשלה הזו שהוקמה בזכות הרוב שהצביע לה נבחרה על ידי "קומץ" מתפקדי הליכוד והמתנחלים שאתה מדבר עליהם כמיעוט. היא נבחרה ברוב גדול משום שהתנגדה לתוכנית של עקירת ישובים כפי שהציע מצנע המועמד האלטרנטיבי. על איזה רוב אתה מדבר?

אולי על "הרוב" של רה"מ בקרב מרכז הליכוד? (הוא הפסיד שם, זוכר?), או אולי על "הרוב" של רה"מ בממשלה אותה הוא הקים? (הוא היה צריך לפטר שני שרים כדי להשיג רוב קלוש, זוכר?).

יום שני 25.10
שמענו את רה"מ מדבר מעל בימת הכנסת על התנתקות הכרחית ועל ההערכה רבה כלפי המתיישבים ועל ה"משיחיות" שאופפת אותנו. לחיזוק דבריו הוא ציטט את מנחם בגין המנוח.
ההורים של יואב הם ממפוני ימית, אז נעזרנו בהם לבירור האמת. הם דווקא זוכרים ראש ממשלה שהחליט החלטה כואבת מאוד בזמנו, אך לא הסתתר והתחבא ולא שלח הודעות לעיתונות. אלא הטריח עצמו ונסע לימית כדי לדבר עם המתיישבים פנים מול פנים! להסביר להם מדוע הוא חושב שיש לנקוט בדרך זו עם כל הכאב. אריק שרון, לעומתו, לא דיבר איתנו אף לא פעם אחת, ואפילו לא הישיר אלינו מבט.

יום שלישי 26.10
יום ההצבעה בכנסת על תוכנית ההתנתקות.
בבוקר אופפת את הבית התרגשות. היום נוסעים לירושלים לגן הוורדים שמול הכנסת. לובשים את החולצות הכתומות, מארגנים את הצידנית- פיתות, תירס, חמוצים ופסטרמה. דיסקים של הילדים לדרך ואוהל, גם כן לילדים. בכנסת הדס, הבת שלנו, מקבלת שיעור חי באזרחות. בבית כבר סיפרנו לה שאנחנו נוסעים לירושלים. למה? כדי לספר לאנשים שטוב לנו בגוש-קטיף, שאנחנו אוהבים את הבית שלנו ורוצים להישאר שם. (מה עוד אפשר לספר לילדה בת ארבע? שאנחנו נאבקים על זכותינו לגור במקום שסבא וסבתא שלה בנו? שרוצים לגרש אותנו מביתנו ולמסור אותו למי שמנסה לרצוח אותנו?).

בדרך חזרה לאוטו אי אפשר היה להתעלם מכמות השוטרים הרבה והשמירה הכבדה על האירוע. שוב בלט הניגוד בין מה שאפיין את המפגינים - השקט והסבלנות - לבין ההפחדות של התקשורת כנגד "הימין הקיצוני"-כהגדרתה, שזה בעצם אנחנו.

בדרך חזרה הביתה ראינו רכבים משולטים בכתום עולים לירושלים וזה חימם את הלב. ידענו שהם לא מתנחלים. המתנחלים היו בבוקר איתנו.

אנחנו כמעט בבית, רוצים כבר להתקלח לחזור לשגרה, אבל אז מגיע טלפון ממחלקת הסברה. מחפשים מישהו שהיה בהפגנה לשידור בערוץ 1. לא רציתי. הלב אומר לא, והשכל אומר שאין ברירה צריך להסכים.

מגיעים הביתה מקלחים את הילדים ואני נוסעת לנווה-דקלים. ת'אמת, חוויה לא נעימה. אני עומדת בחושך, מול מצלמה ופרוז'קטור מהצד שמסנוור אותי. גאולה אבן שואלת שאלות ואני עונה. בקושי רואה אותה, רק את המצלמה, ומנסה לשמוע את השאלה דרך האוזניה. פתאום אני שומעת קולות מההפגנה, בדיעבד הסתבר לי שהראו את הרב מרדכי אליהו מדבר בירושלים. ואז גאולה אומרת בזלזול שאפשר להבין מאיפה אנחנו שואבים את העידוד וממשיכה לשאלה הבאה שהשאירה אותי מבולבלת בלי מילים. בטלפון יואב והילדים מעודדים אותי ואני חוזרת הביתה. הנסיונות שלי להסביר להדס שלא נכנסתי לטלוויזיה עולים בתוהו והיא מתעקשת להצטרף אלי בפעם הבאה. (לא תודה!).

בערב יואב ואני צופים בהתרחשויות בכנסת ואח"כ בהצבעה.
אכזבה. נכון, ידענו שההצבעה תעבור. אבל אחרי כל הדרמות... נו, באמת, יצאתם "פארשים". מה זה ההשתפנויות האלו? ומי יסביר לי לעזאזל, מה זה הארבע-עשרה יום שנתנה המפד"ל???
חבל להתעצבן. אז הלכתי לריקודי עם .

יום ראשון 31.10
בבוקר שומעים סדרה של "בומ-ים". בהתחלה ספרנו וניסינו לעמוד את המרחק, בדיעבד יסתבר שנפלו 17 פצצות מרגמה. השמועות מספרות על פצוע קשה. אני, בשגרת הבוקר שלי, יוצאת להשקות את העציצים. אני מנופפת לשלום לחברה שנוסעת לעבודה (הבית שלנו ממש על הכביש..) והיא עוצרת לידי, נראית קצת מבולבלת. היא מתלבטת אם לנסוע לעבודה שבנווה דקלים כי כולם שם ב"מרחבים מוגנים". היא מוסיפה שההורים שלה נוסעים עם אחותה לסורוקה כי גיסה נפצע. האסימון נופל. הפצוע שדווח עליו זה דן. הדמעות זולגות מאליהן ואני מרגישה צורך עז להגיד תהילים. טלפון לחברה: מה אומרים? איזה פרקים?
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל התפללתי רק שיבריא והכל יהיה בסדר.

הפסקת חשמל בגוש. מעניין מה קרה הפעם. בד"כ זה מעצבן. הפעם שמחתי. יש לי תרוץ לא לעשות חשבוניות. גם ככה אני לא מרוכזת. בצהריים מתכנסים כולם לאמירת תהילים בביה"כ.

בבית הדס, הבת שלי, מספרת שנפל פצמ"ר ומעין, חברה שלה מהגן, אמרה שדוד שלה נפצע. אז ריקי הגננת אמרה איתם תהילים. זאת היתה הרגשה מוזרה, מעולם לא הזכרנו לידה את המילה פצמ"ר, פתאום אני צריכה להתמודד עם זה.

בערב נפגשים כולם במועדון על כוס קפה ועוגה לדבר. נשארים עד מאוחר. ההרגשה של היחד כל כך טובה.

נא להכיר - משפחת ברגר, מושב גני-טל. גוש קטיף: יואב, 30, בעל משתלה לגידול צמחי גן;

שלומית, 30, מורה בהכשרתה, עובדת עם יואב במשתלה; הדס, 4, גברת קטנה, יודעת טוב-טוב מה היא רוצה, ומסתובבת כל הזמן עם חברות; איתן, 2, מתוק וכובש. אוהב לשחק בכל מכשיר שממש לא נועד למשחק. בעיקר במה שהכי יקר.

בשבועות הקרובים ננסה לשתף אתכם במה שעובר על משפחה ממוצעת שנדרשת פתאום, באמצע החיים, לנהל את שגרת חייה במצב של חוסר ודאות שהטילה עליה הממשלה אותה בחרה.