נשיא אחד ליום: ביל קלינטון

על ביל קלינטון, או בשמו המלא וויליאם ג'פרסון קלינטון, אמרה טוני מוריסון, הסופרת זוכת פרס הנובל, כי הוא הנשיא השחור הראשון: "הוא גדל בדרום לאם חד-הורית, בבית עני ממעמד הפועלים, נגן סקסופון וזללן ג'אנק פוד". זו אחת הסיבות שאחד הנשיאים האהודים והטובים בתולדות האומה האמריקאית עלה כל כך על העצבים של האריסטוקרטיה הרפובליקאית – "הוא מקבל קולות מיעוטים רק כי הוא זבל לבן", אמר אחד מבכיריהם ב-1992. לאור העובדה שעל פני שמונה שנים ויותר, כיסו כבר באין ספור הזדמנויות את מלוא סיפור חייו של הילד מהופ, ארקנסו, שהפך לבסט-פרנד שלנו, אנצל את בימת "נשיא אחד ביום", כדי לחלוק אתכם את הסיפור שלי עם קלינטון, בתיבול קל על מערכות הבחירות של מי שכונה "הקאמבק-קיד" ו-"ווילי החלקלק".

הרומן שלי עם הנשיא ה-42 של ארצות הברית החל בתחילת 1992, בהיותי בן 13. פוליטיקה אמריקאית היתה כבר אז אחד הנושאים החביבים עלי, ושנה קודם לכן לבי נשבר, כשגיליתי שהחוקה האמריקאית מונעת בחירת נשיא שאינו יליד ארה"ב. כי זו היתה כוונתי, בשיא הרצינות. לאחר מכן הלכה סקאלת האספירציות והצטמקה. אולי סנאטור? מושל? או שנשאר פה, אני אהיה ראש ממשלה, מינימום שר, פרלמנטר מצטיין. ראש העיר חולון? בסופו של דבר, ויתרתי על הפוליטיקה, וטוב שכך. אבל השנה הזו, שנת הבחירות של 92', היתה עבורי אחת הסוערות בחיי. תערובת אסקוט שרו על "החדר האינטימי שלי", ובחדר האינטימי שלי, ניהלתי מערכת יחסים הדוקה עם ה-CNN, ודרכו עם המושל הדרומי, שהיה עבורי גדול יותר מכל רוק-סטאר מצוי.

כבר בהתחלה הוא כבש אותי. חיוך שובב, תספורת איומה, אישה ביצ'ית ואפס סיכויים. הוא הגיח מהדרום המוזנח והתייצב מול שורת מועמדים בולטים מהמפלגה הדמוקרטית, רק כדי לקבל את הצ'אנס "להתאבד" פוליטית מול נשיא הנמצא בשיא הפופולריות שלו. לא הפריעו לו פילגש רעשנית מהעבר, שאריות מריחואנה בתא הכפפות, טופסי גיוס מצהיבים מתקופת וייטנאם ואשה, שפשוט לא היתה מוכנה "לאפות עוגיות". הוא בא כדי לנצח, וכך הוא גם יעשה. בווידיאו שרכשתי מכספי מתנות הבר מצווה, תיעדתי כל שלב ושלב בקמפיין, לכדי ערימה של כ-50 קלטות, מהניצחונות בפריימריז, דרך כיסוי מלא של הוועידות, העימותים ויום הבחירות. בין לבין, הפך חדרי למקדש קלינטוני, תמונות שלו כיסו את הקירות, כרזות בחירות מאולתרות נתלו על הדלת ומחברות תיעדו ספקולציות וניתוחים פוליטיים.

דרך קלינטון, שניהל קמפיין מבריק, ולא הכזיב לאחר מכן בעת נשיאותו, למדתי לאהוב את הפוליטיקה האמריקאית. אל מול הכאוס ששורר כאן, עם מפלגות לרגע, חברי כנסת שלא יודעים לאיית "כנסת" ובחירות כל 20 דקות, אפשר ללמוד איך במערכת שבנויה ביציבות כבר יותר מ-200 שנה, עם חוקים ברורים ואי חריגה (או חריגה זניחה) ממסורת דו-מפלגתית, ניתן למצוא גיוון מפתיע, בו כל אחד יוכל למצוא את דרכו ואמונתו. ושבו גם כל אחד, מהאריסטוקרטיה הלבנה או מהפחונים הדרומיים, מהמערב או מהמזרח, מקריירה של שחקן או של מוכר רהיטים, יכול להיבחר למשרה הרמה של מנהיג העולם המערבי. גם אם אתה בן לאב שיכור ומכה, אח לסוחר סמים, נשוי לפמיניסטית עקשנית, מאהב (או סתם מטרידן) לאין ספור פריחות בארקנסו, מושל של אחת המדינות הנידחות בארה"ב ומועמד מול נשיא מכהן, שעקרונית, אמור לאכול אותך בהליכה לאחור ועם ידיים קשורות.

ההפסד הראשון של ביל קלינטון, היה במרוצו לקונגרס ב-1974, אז עוד היה מורה צעיר למשפטים באוניברסיטת ארקנסו. ב-1976 נבחר לתובע הכללי של ארקנסו, ושנתיים לאחר מכן נבחר למושל הצעיר בארה"ב, בגיל 32. אך שנתיים לאחר מכן ("רגע, לא הספקתי כלום"), לאחר שהעלה מסים והצטייר כ"סנוב-אינטלקטואלי", הביס אותו הרפובליקאי פרנק ווייט, וקלינטון בילה שנתיים כשותף במשרד עורכי דין. בינתיים, האקס-מושל הצעיר בתולדות האומה ניתח את הפסדו, בנה עצמו מחדש ולא פחות חשוב, צבע להילארי את השיער לבלונד (היא גם שינתה שמה להילארי רודהם-קלינטון). ב-1982 ניצח את ווייט, ונבחר שוב עוד ארבע פעמים אחרי. בתווך, בבחירות 1988, דובר בנער הפלא כאחד המועמדים לנשיאות מטעם הדמוקרטים, לעידן פוסט-רייגן. קלינטון חכך וחכך, והחליט שלא לרוץ. מבין מועמדים כאל גור (הסגן לעתיד), גארי הארט (שלעומת קלינטון לא ידע להתמודד עם פרשיות מין), ג'סי ג'קסון (השחור הבולט ביותר שרץ לנשיאות עד כה), דיק גפהארדט (שרץ גם השנה) ומייקל דוקאקיס, נבחר האחרון. הדמוקרטים פרגנו את קלינטון בכבוד להציג את דוקאקיס בוועידה. אך הוא, נואם מחונן בדרך כלל, נהג באופן תמוה כאשר נשא נאום משמים ומייגע בן יותר מחצי שעה. הנציגים היו המומים, והפרשנים הכתירו את קלינטון כ"סוס מת" מבחינה פוליטית.

המערכה של 1992 היתה סוערת ומרתקת. למרות שהסיפור נראה היה אבוד, אחוזי הפופולריות של בוש הלכו וצנחו, כשהדמוקרטים זכו לתקווה חדשה, והיו נחושים ולהעמיד מולו מועמד בעל סיכויים. קלינטון הודיע כבר ב-1991 על כניסתו למרוץ, שהיה משופע בשבעה מועמדים בולטים. מלבדו: שני מושלים – דאגלס ווילדר מווירג'יניה וג'רי בראון מקליפורניה (בדימוס); שורת סנאטורים - הבולטים שבהם פול צונגאס וטום הארקין (וגם פול סיימון, אבל לא הזמר, והסנאטור קרי, אבל לא ג'ון). המועמדים ויתרו על המערכה הראשונה באייווה, מאחר והיתה מראש של הארקין. בשלב הזה, לאחר החשיפות על ג'ניפר פלאוורס ופרשות מביכות נוספות, איש לא ספר בכלל את קלינטון, שקיבל בסקרים אחוזים בודדים, הרחק מאחורי השאר. אך קלינטון לא ויתר. בראיון מבריק ל"60 דקות", התוודו הוא והילארי על קשיים בחיי הנישואים, החזיקו ידיים והודיעו כי הם מאוחדים, ונלחמים עד הסוף. או בקיצור, עשו היטב את מה שנתניהו ניסה לחקות כל כך בעליבות, במהדורת מבט ב-1993. קלינטון נסע לניו המפשייר, עמד מהבוקר עד הלילה ולחץ ידיים לאלפי אנשים, משכנע, מדבר ומתאמץ להשיג כל קול. הקסם הקלינטוני החל לעבוד, וביום הבחירות שם הוא הגיע למקום השני. ה"קאמבק קיד" נולד, ולקח את כל תשומת הלב מהמועמד צונגאס, שניצח.

עם תחיית הקמפיין, המשיך קלינטון וחרש כמעט כל מדינה ומדינה בה התמודד, כשהוא זוכה בשורת ניצחונות במדינות הדרומיות. כשצונגאס מזכיר יותר מדי את דוקאקיס, השאר פושרים עד קרים, ומועמדים בולטים אחרים, כמו מריו קוואמו מניו יורק, בכלל לא נמצאים במרוץ, קלינטון הגיע מהר מאוד משפל המדרגה להבטחת מועמדותו מטעם הדמוקרטים. הוועידה הדמוקרטית של 1992 היתה אופטימית וחגיגית. קלינטון התקדם במהירות בסקרים, עשה בחירה נכונה בסנאטור אל גור כמועמד לסגן הנשיא (אל מול קווייל האימבציל של בוש), ונתן נאום אגדי. בהמשך פתח קלינטון בקמפיין מבריק. לאחר שנים בהן היו נהוגים קמפיינים כמו "מרפסת פתוחה" (המועמד נשאר בביתו, ומשלחות רבות של אנשים מגיעות לשמוע אותו) ו"שריקת-עצירה" (המועמד לוקח קרון רכבת ונוסע ברחבי היבשת), החיה קלינטון את השיטה האחרונה, אך הפעם באוטובוס, בו נסע עם גור ממדינה למדינה, כשהוא פוגש מאות אלפי אנשים, שזוכים לשמוע, להכיר ולהריח את המועמד הכריזמטי, ואף לדבר איתו.

הקמפיין של הדמוקרטים התמקד במנטרה אחת – "זו הכלכלה, טמבל", שהופנתה לבוש האב, שהזניח את ענייני הפנים לטובת איסוף שאריות מחומת ברלין. בעזרתו האדיבה של טקסני אחר, רוס פרו, מועמד עצמאי ומיליארדר, שהתרכז בלכסח את בוש על פני דונמים שלמים של מדיה אותם רכש בממונו הרב, הוביל קלינטון לכל אורך הדרך מהוועידות והלאה, והביס את הנשיא המכהן, בדרך להיות אחד מהנשיאים האהודים והטובים בתולדות ארה"ב. ב-1996, ניצח בקלות את בוב דול הוותיק, שהתפנה אחרי כן לעשות פרסומות לוויאגרה (קטעים איתו), וסיים את כהונתו, כידוע, כשהאומה שבעה ומאושרת, אך כשהשמלה של מוניקה, ואיתה תדמיתו הציבורית, מוכתמת לעד. בינתיים פצחה הילארי, מוכשרת וחכמה לא פחות, בקריירה פוליטית משלה, עם הבטחה שלא לרוץ לנשיאות בעודה מכהנת כסנאטורית מטעם ניו יורק (מקום מגורם הנוכחי של הזוג). אבל גם בובי קנדי נבחר כסנאטור מניו יורק, עם אותה אמירה בדיוק. לנו רק נותר לקוות, שאף מתנקש לא מחכה בעתידה של הגברת הבאמת-ראשונה של אמריקה.