מבחן בד למועמדים לנשיאות

מועמדים אמריקנים לנשיאות נבחרים, בין השאר, הואיל והם מייצגים טיפוס מסוים. בפוליטיקה של ארה"ב, נודעת לשיטת ה"type casting" משמעות לא מבוטלת, ואין היא פחותה בהרבה מהמשמעות שנודעת לשיטה זו בתעשיית הקולנוע האמריקנית. מי שישדר מסר בוטה מדי לבוחריו, עלול להבהילם. מי שדמות שהוא מגלם וליהוקו עמומים מדי, עלול להישאר מחוץ ללשכה הסגלגלה.

ג'ון קרי סובל גם בשעות קריטיות אלו מעמימות יתר, בשעה שרוב הדמויות הפוליטיות האמריקניות שנחרטו בזיכרוננו ייצגו טיפוס מסוים. לעיתים זה הטיפוס שאבק הכוכבים דבק בו (קנדי, רייגן), הטיפוס שהינו מלח הארץ (קרטר), בעל הדם הכחול שנולד לשלוט (תיאודור רוזוולט), בעל הצווארון הכחול המצטיין בחריצות (ניקסון), הבוק המקסים (אל גור), המנהיג האבהי (אייזנהואר), הפרחח בעל לב הזהב (קלינטון) וכיו"ב.

הליהוק חשוב לקברניטי הפוליטיקה האמריקנים, הואיל וזו דרכם להתמודד עם שלוש הבעיות הקשות ביותר שמציבה להם השיטה הדמוקרטית: רוב הציבור אינו מכיר את הבעיות האמיתיות של חברה ואינו כשיר למצוא להן פתרונות; אף פוליטיקאי לא ייבחר לעולם אם יאמר מה באמת בדעתו לעשות לאחר שייבחר; הרגש, ולא הרציונל, נוטה לגבור כאשר בעליו ניצב אל מול הקלפי.

לפיכך, היעדרו של ליהוק ברור פירושו סיכון פוליטי גבוה. להארי טרומן, שסגר עניין בזריזות עם היפנים באמצעות שתי פצצות אטום, נדרש בכל זאת מאמץ עצום כדי לנצח בהפרש זערורי את דיואי בבחירות 1948. גם מורכבותו המנותקת של ג'ורג' בוש האב – שתמיד שידר משהו אוקסימורוני באופיו, כעין ניציות רכרוכית – הייתה לו לרועץ ב-1992. לו היה רפובליקני קלאסי יותר, היו הסתותיו של פאט ביוקנאן וגניבות הקולות של רוס פרו מזיקות לו פחות.
כי את זאת יש לדעת: סיפור העלילה של בחירות אמריקניות לנשיאות הוא סיפור חבוט, אך אינו סיפור פשוט. הואיל ואמרתו של טיפ או'ניל "כל פוליטיקה היא מקומית", בפוליטיקה של ארה"ב יש הרבה מן הצדק, והואיל ולא ניתן לרצות בקמפיין מגוון רחב כל כך של אינטרסים בלתי חופפים, ינצח על-פי רוב מי שייצר מידות גדולות יותר של תקווה ואמינות. הרפובליקני, אם ישכיל להיות עמום בנושאי דת והפלות, ינצח אם יוכיח שהוא נץ שפוי ושקול, הניצב בכל זאת לשמאלו של ג'נגיס חאן; הדמוקרט ינצח, אם חרף הבטחותיו לחלכאים ולנדכאים יספק למעמד הבינוני את התחושה כי אינו פתי, או, בתרגום לאמריקנית, שבמהלך הקדנציה שלו לא ייגרע הביטחון הסוציאלי ולא יתרחש מיתון. הפעם, אתגר זה משמעותי עוד יותר: דור הבייבי בום מצביע בפעם האחרונה בטרם ייצא לגמלאות.

ליהוק ברור הוא כלי מרכזי ביצירת תקווה ואמינות והסנאטור ג'ון קרי, שנהנה הפעם מתמיכה הרמונית באורח חריג של חבריו למפלגה, הוא ליהוק בעייתי. חלפו ועידות המפלגות, העימותים הטלוויזיוניים ותשדירי השירות, ופחות משבוע לפני יום הבחירות, לאיש עוד אין מושג ברור מיהו ומהו.

רבים בארה"ב מייחלים ללכתו של ג'ורג' בוש הבן. הם רואים בו אדם נבער, טיפש ונמהר, מוקף במנדרינים ציניים, שחיי אדם חשובים בעינהם כקליפת השום. הסיסמא הלא נבונה בעליל "כל אחד ובלבד שלא בוש" נשמעת חדשות לבקרים. ה"ניו יורקר" הדהים באחרונה רבים, כאשר תמך במועמד לנשיאות בראשונה מזה 80 שנה – ותמיכתו ניתנה לקרי. מאידך גיסא, בוחרים אמריקנים רבים דווקא מעריכים נשיא שמחק כפרים אפגניים שלמים, הבהיל את סדאם חוסיין מחורו ושיחק חמש אבנים עם היורו. הנה, הם אומרים זה לזה, סוף סוף נשיא שאינו רכרוכי.

כנגד דמותו השנויה במחלוקת של בוש, ניצבת דמותו המאוד לא ברורה של ג'ון קרי. הבוחרים המועטים מאוד שיטרחו לעיין ברצינות בביוגרפיה שלו לא בהכרח ימצאו בה שורה תחתונה מוגדרת. מבחינת מוצאו, הוא מקורב לשתיים מהמשפחות הנעוצות בלב האצולה האמריקנית: פורבס ו-וינטרופ, אך גם צאצא לסב צ'כי ניצול שואה שהתאבד לאחר פשיטת רגל שלישית. הוא עוטר פעמיים בשירותו בוויטנאם שממנו לא השתמט, אך הוקיע את המלחמה והפגין נגדה בשובו הביתה. הוא איננו, משום בחינה, הפוליטיקאי הקלאסי ממסצ'יוסטס – לכל היותר מעין ברהמין בוסטוני. הבריתות שיצר בסנאט היו מועטות ודיסקרטיות. רקורד ההצבעה שלו נע במהלך כהונותיו שם מהשמאל הליברלי לעבר המרכז, אך משמעותית יותר העובדה, שכמעט ולא עסק בחקיקה. אין לו פיסת חוק ראויה על שמו,
ואת רוב הזמן הקדיש למלחמה בשחיתויות פדראליות וציבוריות.

יותר מכל, נראה שקרי הוא רובוט פוליטי שהחל מתכנת עצמו כבר לפני כ-20 שנה לקראת הרגע הזה, המגיע עוד מעט, רגע שרק 43 גברים יצאו ממנו מנצחים ב-228 שנות היסטוריה אמריקנית. זוהי ללא ספק הוכחה להיותו שקול ונבון (בתחילת הקמפיין, לאחר כמה תבוסות, הוכיח גם שהוא דבק בתוכניותיו ואינו נכנס בקלות לפניקה), אך אין בכך כדי להעיד די על סוג הנשיא שיהיה. עמימות היא, בה בעת, אמנות של ממש וחטא לא קל בפוליטיקה בכלל ובפוליטיקה האמריקנית בפרט. על חטאים, אפילו בפוליטיקה, נענשים לעיתים.

לו אני נדרש להמר, בעת חתימת מאמר זה (01:30, יום ו' 29 באוקטובר), אני צופה כי ג'ורג' בוש הבן ייבחר לקדנצייה שנייה.