נשיאה ה-8 של ארצות הברית היה רב-אמן בפוליטיקה, שכונה בשל כך "הקוסם הקטן". כמי שנולד ב-1782 בקינדרהוק, ניו יורק, היה מרטין ואן-ביורן הנשיא הראשון להיוולד כאזרח אמריקאי. הוא נולד למשפחה ממוצא הולנדי (אבל את זה כבר ניחשתם), ואביו היה מנהל מסבאה. לאחר סיום לימודיו, הוא עבד מעט כפקיד משפטי, אך נכנס מהר מאוד לפוליטיקה ולפעילות במפלגה הרפובליקאית (הטרום-דמוקרטית. מבלבל? פרטים בהמשך). ב-1813 נבחר לסנאט המקומי של מדינת ניו-יורק, ב-1815 לתובע הכללי שלה, וב-1817 החל שוקד על הקמת תשתית פוליטית, שלא היה לה תקדים בארצות הברית.
ואן-ביורן היה הראשון להבין את כוחה של העיתונות, את הצורך בוועדות מקומיות ובאנשי-מפתח, בקיום כמות מסיבית של פגישות אישיות והטיף כל הזמן לארגון נכון וחזק ולנאמנות מפלגתית. לצד היותו של ההולנדי הג'ינג'י הזה חברותי ופתוח לאנשים, הוא היה גם איש קר למדיי. כשאשתו, לה היה נשוי במשך 11 שנה, מתה ב-1819 ממחלה, ואן-ביורן אמר ביובש שהוא מרגיש "טרוד". בינתיים, הוא המשיך בביסוס המנגנון הפוליטי הגדול שלו, שכונה "האולבני ריג'נסי", כשנאמניו הרבים פרושים בכל מדינת ניו-יורק. המנגנון הפוליטי הזה, הוא שיאפשר את הקמתה של המפלגה הדמוקרטית החדשה, שתבנה על בסיס המפלגה הרפובליקאית הישנה.
ב-1821 נבחר ואן-ביורן לסנאטור. כשהגיע הפוליטיקאי המחונן לוושינגטון, הוא מצא שם מערכת שסולדת למדיי מקיטוב מפלגתי. אך התזה של ואן-ביורן הייתה כמה שיותר הבדלים מפלגתיים, כך יותר טוב. כשהוא מפתח קשרים ונאמנויות עם חברי קונגרס ועיתונאים, טיפח ואן-ביורן ברית בין נציגי וירג'יניה וניו-יורק. התשתית הפוליטית שלו התחזקה כעת, והוא התפנה למשימתו הבאה הכתרת נשיא. הוא רץ בינתיים ונבחר בקלות להיות מושל מדינת ניו-יורק (וכיהן שם פחות משנה), כשבאותה עת היה הכוח המניע החזק ביותר מאחורי מועמדותו של אנדרו ג'קסון, בבחירות של 1828. כשג'קסון נבחר, הוא מינה את ואן-ביורן להיות מזכיר המדינה שלו.
מנגינת הכינור
ואן-ביורן, שהיה בן-בריתו החזק ביותר של הנשיא כעת, טיפל בכל העניינים בהם אנדרו ג'קסון לא ידע, או לא רצה, להתעסק. הוא הרגיע את האופוזיציה, ריכך את העיתונות וזיהה סכנות. צמד החמד הפך לשם דבר הנשיא הגבוה, שופע השיער וגיבור המלחמה, ולצדו הפוליטיקאי הגאון, הנמוך והמקריח. בוושינגטון לא אהבו כולם את החיבור האינטנסיבי. יריב אחד במפלגה הדמוקרטית אמר על ואן-ביורן, "אפילו כשג'קסון רוקד, אז ואן-ביורן שם כדי להחזיק את הכינור". והכינור אכן ניגן, בבחירות של 1832 הביא ג'קסון שנבחר מחדש את ואן-ביורן היישר לבית הלבן, כסגנו. לאור התנגדות רבה, כינס ג'קסון ועידה מפלגתית לאישור המינוי. הייתה זו הוועידה המפלגתית הראשונה בארצות הברית.
ב-1836 השתלמה לואן-ביורן נאמנותו, כשג'קסון תמך בו כמועמד לנשיאות מטעם הדמוקרטים. לצדו רץ ריצ'רד ג'ונסון כמועמד לסגנות, אדם שהיה ידוע בעיקר כ"זה שהרג את טקאמש", צ'יף אינדיאני מפורסם. בצד השלילי, ידעו המקורבים כי ג'ונסון גם חי בפתיחות עם אשה שחורה (אבל כל עוד הוא מזיין ת'אינדיאנים, לא אכפת להם שיזיין גם שחורים). מטעם המפלגה ה"וויגית" החדשה רץ וויליאם האריסון. ואן-ביורן הקים מערכת משומנת של סניפים מקומיים שהריצו אותו בקמפיין מתוחכם. הוא נבחר על מצע שמרצה את כולם כמעט, אך בבחירות אלה עלה לראשונה נושא העבדות, לאור רצונו של מחוז קולומביה (מושב הבירה וושינגטון), להוציאה שם אל מחוץ לחוק. ואן ביורן תמך בדרישת קולומביה לגבש החלטה עצמאית בסוגייה, למרות שאופן אישי הצהיר כי הוא מתנגד לאיסור העבדות. בנוסף התאפיינו הבחירות במחלוקות בעניין הבנקאות ועניינים בוערים נוספים, אך הפוליטיקה של ואן-ביורן, לצד הפופולריות של ג'קסון והקואליציה החזקה שלו, סללו לו את הדרך לבית הלבן.
רצח ממוסד של בני הצ'רוקי
במהלך כהונתו, ואן-ביורן הצליח מאוד בנושאי חוץ, אך לא כך בנושאי פנים. המדיניות של "הזזת אינדיאנים" (למעשה, טבח בכל מי שלא יעוף מאדמתו), הביאה לגל רציחות מצד הממשל של עשרות אלפים, בעיקר טבח גדול בשבט הצ'רוקי. במהלך כהונתו, שינה בית משפט את החלטתו לגבי אוניית העבדים "אמיסטד", עליה השתלטו העבדים אשר נלכדו שלא כחוק. ואן ביורן פקד על הספינה לשוט לקובה, אך בית המשפט האמריקאי שחרר אותם לבסוף ואפשר להם לחזור לאפריקה. בינתיים, הכלכלה הידרדרה, בין השאר כתוצאה מהמחלוקות הנשנות בין ממשלם של ג'קסון ואן-ביורן לבין הבנק המרכזי.
בבחירות 1840, הפכו הוויגים את מפלגתם לחזקה, כשהם מאמצים עקרונות רבים של המפלגה הדמוקרטית. המערכה הפכה לראשונה להיות דומה לזו שיש לנו כיום, כשמתקיימות שתי וועידות מפלגתיות אשר ממנות את הנשיאים, וכשבקמפיין עושות שתי המפלגות שימוש בפרסומים ובמרצ'נדייז נרחבים. השנאה לסגן הנשיא ג'ונסון, הביאה את הדמוקרטים להריץ את ואן-ביורן ללא מועמד לסגנות. מנגד, ניצב שוב האריסון, שרץ על הילת גיבור המלחמה (לעומת הצ'יף שחיסל סגן הנשיא ג'ונסון, היה האריסון אחראי בזמן שירותו בצבא לטבח אלפים רבים של אינדיאנים, בעיקר במקרה המפורסם של "טיפיקאנו", אולי יותר מכל מצביא אמריקאי אחר).
"טיפיקנו וטיילר גם", הייתה סיסמת הוויגים, שהדגישו את עממיותם של מועמדיהם האריסון וטיילר (לסגנות), מול השפל הכלכלי. הם הביסו את ואן-ביורן. אך האריסון מת לאחר חודש בתפקיד, כשהוא מפנה את הדרך לבית הלבן לטיילר, שהיה בעברו דמוקרט, אך הסתכסך עם ג'קסון וואן-ביורן. מרטין ואן-ביורן ייזכר כאבי הפוליטיקה המודרנית המקצועית, אותה פיתח ובה שלט לאורך כמעט ארבעה עשורים. הוא פרש לביתו בקינדרהוק, ניו יורק, וניסה לרוץ 8 שנים לאחר מכן שוב, כמועמד של מפלגה עצמאית, אך הפסיד.
טריוויה לשיחות סלון:
- לשר האוצר של ואן-ביורן קרו "לוי" (אך הוא לא היה יהודי).
- באוטוביוגרפיה שלו לא מזכיר ואן-ביורן את אשתו, אפילו פעם אחת.
- ואן-ביורן לקח את כל המשכורת אותה היה אמור לקבל כנשיא (25,000 דולר בשנה), בסטפה אחת מכובדת של 100,000 דולר בסוף הכהונה.
- הוא מת מאסתמה, אבל בגיל המופלג 80.
הוא לא נשיא משהו, אבל הוא בהחלט OK:
מרטין ון-ביורן הוא האחראי להיווצרות המילה OK. במהלך מערכות הבחירות שלו, הקימו נאמניו מועדוני תמיכה ברחבי ניו-יורק, ולאחר מכן גם במדינות אחרות, להם הם קראו לשכות "אולד-קינדרהוק", על שם עיירת הולדתו של ואן-ביורן. כשם קיצור, הם התייחסו לסניפים כ-OK, וכשהיו צריכים לזהות מישהו כשלהם, היו אומרים - "כן, הוא OK", קיצור שנטמע במהרה לתוך השפה הכללית לאחר מכן.